שנה בתמונה: הכרזות שלא ישאירו אתכם אדישים
מאבקי השבת הניעו את רבקי רוטנברג, שמעדיפה תפילות ולא הפגנות - ומלחמת יום כיפור חקוקה בתודעה של לאה מרמורשטיין-ירחי, שתרגמה אותה לתפילת "ונתנה תוקף". הצצה ראשונה לכמה מהכרזות שילוו את פרס ישראל, יצירה של 70 מעצבות המספרות את סיפורה של המדינה
חידון התנ"ך, מאבקי השבת, שחרור הכותל, הרצח בברנוער והפיגוע בישיבת מרכז הרב: 70 מעצבות גרפיות – חרדיות, דתיות וחילוניות – יצרו 70 כרזות, אחת לכל אחת משנותיה של מדינת ישראל, המספרות את ההיסטוריה של המדינה מזוויות שונות. אין פלא כי הפרויקט נבחר ללוות את טקס פרסי ישראל שייערך ביום העצמאות.
<< הכול על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות. היכנסו >>
חודשים בלי משכורת, זה המחיר ששלמה מיכל קוטנר (43) על יצירת החלום "מכריזות בזאת". קוטנר - תושבת אלון שבות ומעצבת גרפית עצמאית ותיקה, וגם אם לחמישה - מספרת ל-ynet על מיזם שהחל בקבוצת נטוורקינג נשית סגורה של מעצבות עצמאיות, והפך לפרויקט בוער בנפשה, כולל עניין בינלאומי: "אני מאוד אוהבת יצירה נשית", היא מספרת. "ושם התפתח אצלי הרעיון של אמירה נשית שתהיה מעבר לסתם אמירה כללית או אישית".
עוד תרבות בערוץ היהדות :
- טלוויזיה: "אלוהים, אפילו ששרפת את מיטתי - אין לי טענות "
- תיאטרון: והקהל שתק: כך הושפלו השחקנים היהודים
- ספר: הדתיות שהחליטו לכתוב ספרות קודש
- שיר: שני משוגעים אוכלים מצה: ה"ביטדוס" עושים פסח
- מחקר: משלמה ארצי עד סטטיק ובן אל: מחתרת השירים התנ"כיים
- חוגגים 70: החזן הראשי של צה"ל חוגג דרך ציורי חול
- סינגל: הקול החדש, הלוק החדש: עוזיה צדוק כבר לא ילד
- קליפ: כשאלוהים מסתיר פנים: אודי דוידי חוזר
- עיון: כשאלוהים דרך על לגו: ההגדה הכי מופרעת בכיתה
- תערוכה: כשאבותינו חיפשו אלטרנטיבה להגדה
רבקי רוטנברג (45, יום אחרי יום ההולדת למדינה), חרדית, אם לשבעה מירושלים, לא היססה להירתם לפרויקט הכה-ציוני. "זה באמת בא מהלב", היא אומרת. "לכולנו היה פשוט מספיק אכפת. לא ידענו אפילו אם זה יתפרסם, מה יעשו עם זה, פשוט רצינו לעשות את זה - שבעים מעצבות לא משועממות שנקראו לדגל".
רוטנברג, מעצבת גרפית עסוקה, מסבירה כי "אין לי כמובן זמן בכלל, ולכן הצטרפתי למיזם בשלב מאוחר יחסית. כשהצטרפתי נשארה שנת 1963. בתחקיר שערכתי על אירועי אותה שנה, ראיתי שהיא סבבה סביב מלחמות השבת הגדולות במאה שערים, סביב האוטובוס המקשר שנכנס לשכונה. עמרם בלוי וחבריו יצאו נגד זה, ובמקביל אנשים לא דתיים מאזורים אחרים כל כך כעסו על זה שלא מאפשרים לאוטובוס להיכנס - אז הם הגיעו והפגינו נגד.
"בהתחלה אמרתי: זה נושא כואב, מי רוצה להיכנס לזה? אבל בניגוד להפגנות של היום שאין להן הצדקה - שם באמת הייתה ההתחלה, הבנייה של המדינה, של צביונה. זה חלק מההיסטוריה של מדינת ישראל. בלוי באמת כאב את זה. הוא היה אישיות מורכבת, התנגד למדינה ולציונות - אבל לצד זה האמין שארץ ישראל קדושה ובגלל זה רצה למנוע חילול שבת. בכרזה שלי ניסיתי לשדר את הכאב של האנשים".
ואיפה השתלבה הזווית הנשית?
"הרעיון שליווה את כל הפרויקט היה להביא את הזווית הנשית - איך אנחנו מסתכלות על זה. את לא רואה שום אישה חרדית מששתתפת בהפגנה. זה קשה לנו. הגברים שם יוצאים ונלחמים, ןכל מה שאנחנו רק רוצות זה את השקט ושיהיה שלום בעם. זה מה שאנחנו מתפללות ומקוות אליו".
"זה חלק ממה שעברנו כאן"
רוטנברג, חרדית בכל רנ"ב אבריה, אוהבת את המדינה: "הוריי עלו מארצות הברית מתוך אידיאל. יש להם המון אהבה לעם ישראל וגם למדינה. והם רואים בה דבר טוב שקרה לנו. נכון, היינו רוצים שהיא תהיה אולי יותר יהודית, כי למה בעצם כולנו כאן אם אנחנו עם ככל העמים?
"אז למרות שאני חרדית, היה חשוב לי להביע משהו בקשר למדינה. וכן, גם בסוגיות הכואבות האלו כי זה חלק ממה שעברנו כאן ולצערנו עדיין עוברים. לפחות לשדר בצורה חיובית שאנו, כנשים, עשינו ונעשה למען כלל ישראל, אבל בשלום ולא בהפגנות".
הילדה ההיא על כתפיים
"פשוט אמרתי לעצמי שאני לא יכולה לוותר על זה, ואני לא אסלח לעצמי אם אוותר על זה", מסבירה לילך מנטש (39) את ההחלטה להשתתף במיזם. "למה זה היה חשוב לי? כי זאת המדינה שלי, ושבעים שנה זה לא הולך ברגל. אם יש כזה פרויקט, איך יכול להיות שלא אקח בו חלק?"
מנטש, מעצבת גרפית "כבר מהתיכון" ואם לשלושה ממודיעין, בחרה ב-2009 – השנה שבה אירע הרצח בברנוער שהסעירה את המדינה. "לקחתי את זה קשה. אני אמנם לא 'מהקהילה' אבל זה כאב והיה נושא משמעותי וחזק מאוד בחוויה שלי. לכן מרגע שהחלטתי שאני מצטרפת, היה ברור לי שזה הנושא".
מנטש בחרה בכרזה שחורה עם פונט בנוסח סידור התפילה, עם המילים החד-משמעיות מתוך עשרת הדברות, "לא תרצח" – ולדבריה הן היו שם מהרגע הראשון. "'לא תרצח' דבר ראשון ולפני הכול. לאחר מכן התחלתי לחשוב איך אני מקשרת את הציווי הזה גראפית לסיפור הספציפי".
יש כרזה של מישהי אחרת שאהובה עליך?
"הכרזה על אסון ורסאי. אני זוכרת שבקבוצה שבה כולנו שיתפנו אחת את השנייה, וקיבלנו פידבקים - היה דיון שלם: עם הנעליים, בלי הנעליים; כן לבן לא לבן; מה שיצא זו כרזה מאוד חזקה בעיניי".
מעדיפה את הסידור הישן
לאה מרמורשטיין-ירחי (47) אם לשישה שאף הגתה את שם המיזם, בחרה את מילות התפילה והפונט הדתי למוקד הכרזה שלה: שנת 1973 - מלחמת יום כיפור. "בחרתי בה כי זו הייתה המלחמה הראשונה בחיים שלי. הייתי אז בת שלוש. יש לי הבזקי זיכרון מהמלחמה. אני זוכרת את אבא שלי נושא אותי בבהילות הביתה מבית הכנסת עם הטלית, ומיד לאחר מכן נוסע. הוא היה בהתחלה בגולן, אבל רוב המלחמה היה באיסמעיליה שבמצרים. דוד שלי שנלחם בתעלה ונפצע אנושות במלחמה. הוא ברוך ה' חי והשתקם, אבל זו הייתה פציעת ראש והיה סיפור משפחתי חזק סביב העניין הזה".
מרמושטיין-ירחי בחרה בתפילת "ונתנה תוקף" לכרזה שלה. "יש בפיוט הזה את האווירה המאיימת הסכנה, המקצב המבהיל והמדאיג. המלחמה ההיא והפיוט כרוכים זה בזה. מלחמת יום כיפור נטועה חזק בקולקטיב היהודי. כשאת מדברת עם אנשים מבוגרים, הם יספרו לך שהמצב היה 'מי במים ומי באש'".
"העולם היהודי שלי מעורבב עם העולם הישראלי", היא מסכמת. "הכול אצלי התחבר יחד: הסידור הישן עם הריח של הישן; לא הגרסאות החדשות - אלא הסידורים הישנים שספוגים בדמעות, נשיקות ואודם, ספוגים בסבים וסבתות שבאו מהשואה למדינה צעירה והטנקים שנכנסים לתוך הדבר הזה, הכול משתלב יחד. ומה גורם לי לבכות בחוויה האישית שלי? חיילים בכותל".
