לגדול עם אימא נרקיסיסטית

אימהות נרקיסיסטיות גדלו בדרך כלל עם אימהות נרקיסיסטיות בעצמן. ההפרעה הזאת לא הגיעה משום מקום אלא התפתחה במשך שנים רבות. הן לא למדו אחרת, ולא השכילו לגדל את בנותיהן בדרך אחרת. נרקיסיסטיות נחשבת להפרעה, לא למחלת נפש, הפרעה שמשמעותה היא שהעולם הוא חלק מאותה אישה, וכל מטרתו הוא לשרת אותה. ילדיה של אישה כזאת לא קיימים כישות נפרדת, הם חלק ממנה, ולכן יש לה זכות מלאה להפעילם, ולכוון אותם לקיום צרכיה שלה, בלעדיה, אין להם קיום גם כן.

באחת מהשיחות הלא פשוטות עם אמי היא צעקה לעברי "אבל את שלי". זה היה כבר בשנות החמישים שלי. הייתי כבר אישה בוגרת, והבנתי שאני ישות נפרדת ועצמאית. עצרתי לרגע, ומכיוון שלא רציתי להעליב אותה אמרתי: "אני לא שלך ולא של אף אחד, אני של עצמי". נשמע אולי ילדותי, אבל גם פה, כמו בשיחות רבות בינינו, הקפדתי להניח קו מפריד כדי לשמור עלינו כעל שתי ישויות נפרדות ועצמאיות.

מאז היא חזרה על האמירה הזאת פעמים רבות, בכל פעם שחשה שאינני מבינה שאני צריכה להיות איתה, לעשות עבורה או להיות לישות אחת. קשה לתאר את הרגש שעולה בי בכל פעם שהיא אומרת משפט כזה. אינני רכוש של אף אחד, אני לא שלה. אני אדם עם רגשות, רצונות, חלומות, שאין לאימא שלי דבר וחצי דבר בהם. אז איך זה "שאני שלה?"

"אינני רכוש של אף אחד"(צילום: דנה ברנסון)

אמי מעולם לא הניחה קו מפריד בינינו, מלבד כשפגעה והעליבה. אז התייצבה נגדי אבל מלבד זאת לא הייתה לה בעיה לחטט בארונות ביתי, בחדר השינה שלי, לקחת בגדים שבהם חשקה נפשה. אם אני שלה, אז כל מה ששלי שייך לה. אין הפרדה! אני היא, והיא אני, ומה ששלי שייך לה. חוסר בגבולות הוא מהבעיות הקשות ביותר שבין אימהות נרקיסיסטיות ובנותיהן.

ילדות לא צפויה

זיכרונות הם רקמה עדינה של רגעים שבנו אותנו והפכו אותנו למי שאנחנו היום. זיכרונות מכוננים הם זיכרונות שמטביעים בנו משהו שהולך איתנו לאורך החיים. כל אחד ואחת מאיתנו גדל באווירה מסוימת במשפחה מסוימת, והחוויות שאנו עוברים במהלך חיינו משפיעות על מי שאנחנו היום. כל אחד מאיתנו גדל באופן שונה. אני גדלתי כבת בכורה להורי, ואחרי נולדו בן ובת. אני זוכרת ילדות לא צפויה, עם אימא לא צפויה ואבא שהיה נוכח-נפקד.

אחד מהזיכרונות המכוננים שלי הוא מיום הכיפורים בביתם של סבי וסבתי בלוד. אני בת שש או שבע. אימא החליטה שאני צריכה לצום עד שעות הבוקר כי אני כבר ילדה גדולה. לא עברה שעה ארוכה ואני כבר רעבה וצמאה, אני רוצה להפסיק אבל אימא כועסת, כל כך כועסת.

קראו עוד:

"לא חושב מה היה קורה אם בני לא היה נכה"

מה הופך ילדים למצליחים?

מצאנו את המשפחה הכי יצירתית

היא משתמשת במילים מעליבות, במילים משפילות - "את לא יכולה לרסן את עצמך? רק עכשיו גמרת לאכול, תסתמי את הפה ולכי לישון". אני כל כך נעלבת, ומנסה להשקיט את הרעב. סבתא שלי רואה זאת, לוקחת אותי בשקט לחדר השינה שלה ונותנת לי לאכול סמבוסק. זה משקיט את הרעב ואני יכולה להירדם.

אימא הייתה אלופה בלהקסים אותנו. היא ידעה "לעשות קסמים" ולדאוג שהמיטה שלנו תהיה מוצעת כשנשוב מביתם של סבא וסבתא במוצאי שבת. היא הייתה מלאה באנרגיות של עשייה, ואנחנו זכינו לחוויות ייחודיות - לקום בבוקר ולנסוע ברכבת לנתניה, סתם ככה, ללא סיבה מיוחדת. לערוך פיקניק תחת עצי האקליפטוס ולשוב הביתה. אימא של חוויות לא צפויות, אף פעם לא צפויות, לטוב ולרע. אימא הייתה המלכה שלנו, היא ידעה הכול הכי טוב בעולם.

"לא היו גבולות"(צילום: דנה ברנסון)

ילד הוא לא חפץ

אם לא אמרתי את הדבר הנכון בזמן הנכון, התגובה הייתה משיכה שלי בידיים והשלכתי על הרצפה הקרה. "אני לא אימא שלך, אני לא רוצה לראות את הפרצוף שלך, לכי מפה". זה לא היה משהו חד פעמי, זה חזר על עצמו פעמים רבות, לא רק כלפי, גם כלפי האחים שלי. התנועה הזאת והמילים האלה מכאיבות לי עד היום כאילו נעצו סכין בלבי. כאם בעצמי לעולם לא אבין את התנועה הזאת ואת ההרחקה הזאת. ילד הוא לא חפץ, לא משליכים אותו, לא באופן פיזי ולא באופן רגשי.

לכתבות וטורים נוספים - היכנסו לפייסבוק הורים של ynet

במשך שנים ארוכות היו בי כעסים עצומים. תמיד הרגשתי שאימא שלי רוצה לשלוט בי ובמה ששייך לי, בצורה מניפולטיבית, ובתואנה שזוהי אהבת אם. את השתלטנות תירצתי לעצמי כאהבת אם וכאכפתיות. לא הייתי מסוגלת להתבונן באופן קר ולראות את האמת הכואבת: אמי ניכסה אותי לעצמה כשהתאים לה, ובעטה אותי אל העולם כשלא תאמתי את ציפיותיה.

חוסר יציבות

באינטואיציה שלי הבנתי שמשהו לא תקין, אך לא ידעתי להניח את האצבע על המקום המדויק. מצד אחד משדרים לך שאת לעולם לא תהיי ראויה לאהבה, ומצד שני אומרים דברים שנשמעים כמו משהו שדומה לאהבה. כילדה זה בלבל אותי מאוד.

ילדות לאימהות נרקיסיסטיות חוות חוויות שבנות לאימהות שאינן כאלה לא תוכלנה להבין. הרי אימא אמורה להיות מלאת אהבה ללא תנאי, מגינה, מפרגנת, תומכת ועוזרת. אימא לא אמורה להיות מניפולטיבית, פוגענית, מערערת במקום לייצב, מחלישה במקום לחזק, נוטשת רגשית.

ילדות לאימהות נרקיסיסטיות גדלות בתחושה מעורערת - הן לא ממש יודעות אם מה שנאמר להן הוא אמיתי או שזאת שוב מניפולציה. מה נכון ומה לא? ומאיפה תגיע הפוגעניות של אימא? נוצר מצב שבו גדלים בתחושה של חוסר יציבות.

גם אימהות נרקיסיסטיות, האימהות שלנו, עשו כמיטב יכולתן, אין לי ספק, אבל יכולתן הייתה מבחינתנו, הבנות, מוגבלת ותוצאותיה קשות. קשה ומורכב עוד יותר עבורנו היה להפוך לאימהות.