"הפכתי לאימא ופגשתי את המציאות"

כסטודנטית צעירה ללימודי הוראה, עסקתי כל הזמן בשאלות איזו מורה אני רוצה להיות, מהם הערכים שחשובים לי, אילו גבולות חשוב לי להציב כבר בהתחלה ומה חשוב לי יותר - עניינים חברתיים או נושאים לימודיים (ברור שעניינים חברתיים), מהם הקווים האדומים שלי, היכן אני מוכנה לוותר ולעגל פינות והיכן לא ועוד ועוד.

ואז, ביום בהיר אחד נכנסתי לכיתה והחלומות שלי פגשו את המציאות. המורה שרציתי להיות נבנתה אט אט בתוכי, עם המון סבלנות, משתנה כל פעם בהתאם לכיתה אותה פגשתי, לילדים שנכנסו לי ללב ולהורים שהיוו חלק מקהילת הכיתה שלי.

לכתבות וטורים נוספים - היכנסו לפייסבוק הורים של ynet

הבנתי שאני בלמידה מתמדת - לא מספיק שיהיו לי בראש ובלב ערכים שחשובים לי, קווים אדומים או גבולות ברורים כי כל מפגש עם ילד, גורם לי להיות קצת אחרת. יש ילד שאני צריכה קצת לוותר לו, יש ילד שזקוק לגבול ברור ויש אותי שבתוך כל הרצון להיות מודל לחיקוי ואוזן קשבת, גם צריכה לפעמים קצת מנוחה.

אז מה הקשר לכל זה ולהורות? לפני חצי שנה זכיתי בתואר הנכסף "אימא". יחד עם כל האושר הגדול ואינספור המשימות שנולדו להן, ה"אימא" שחלמתי להיות פגשה את המציאות. האמת שזה הכה בי ממש לאחרונה כשאביגיל התחילה לזחול לאחור. בכל פעם שהיא מתהפכת ומתחילה לזחול אחורנית הצעצועים מתרחקים ממנה. כתוצאה מכך היא מקטרת ובוכה ואני, שלא רוצה שהבת שלי תחווה תסכול, מקרבת אליה את הצעצועים כשבעצם היא אמורה ללמוד לזחול אליהם ולא שמישהו יקרב אותם אליה.

אביגיל ברגע של יאוש(צילום: אלבום פרטי)

מיד נזכרתי בהורים שונים שאני פוגשת כמחנכת - ההורה שקובע עבור הילד שלו מפגשים אחר הצהריים כי הוא מתבייש להזמין חבר בעצמו, זה שמכניס לילקוט עבור הילדים שלו את הכריך כל בוקר, אלה שמזכירים לילד שלהם שוב ושוב שיש לו שיעורי בית או אלו שבתחילת השנה נלחמים לעבור כיתה שיש בה מורה נחמדה יותר.

לטורים הקודמים:

שגרת קריאה בבית - שלב אחר שלב

הפחד מכישלון: המורה שמלמדת ילדים לטעות

יום הורים מפתיע במיוחד

אני כמחנכת יודעת מה הדעה שלי בעניין, יודעת מה החשיבות של עצמאות הילדים, של תחושת שוויון ערך ושצריך לאפשר לילדים להתמודד עם תסכול, לפתח עצמאות, ללוות, לעודד, לנחם אבל לא לעשות עבורם. במקרה הפרטי והכל כך פשוט שלי, אביגיל צריכה להתאמץ ולזחול כדי להגיע לצעצועים, שאני צריכה לסמוך עליה שהיא תתמודד וגם אם קצת קשה ולא נוח לה, אני שם אבל לא כדי לעשות עבורה.

עם אמונה, סבלנות, זמן ואימון בסוף היא תגיע(צילום: אלבום פרטי)

הורות הליקופטר

ההורות הישראלית החדשה זכתה לכינוי "הורות הליקופטר". אנו ההורים עם אלפי כוונות טובות נמצאים שם כל הזמן עבור ילדינו. שומרים עליהם, מונעים מהם מכשולים ומגנים עליהם מכל רע. אבל ההורות הזאת פוגעת בהם הרבה יותר מאשר מועילה להם. כדי להיות הורים טובים עלינו להיות שם בשבילם אבל לא לעשות עבורם - לתת להם להתמודד, להיכשל, להיפגע ולסמוך עליהם שגם אם הם "יתרסקו" הם יקומו וימשיכו ללכת.

להיות שם בשבילם אבל לא לעשות עבורם(צילום: אלבום פרטי)

חשוב לאפשר לילדים להגיע לבית הספר בלי שיעורי בית ולהתמודד עם ההשלכות, לשכוח את הכריך ולהישאר רעבים (אל תדאגו הם יסתדרו), להזמין חבר שאולי יגיד שהוא מעדיף ללכת למישהו אחר ולבכות כי הם לא קיבלו את התפקיד שהם רצו בטקס בבית הספר. הם ישרדו, הם יתמודדו, הם יצמחו מהחוויות הקטנות להיות אנשים גדולים.

הכותבת היא מחנכת כיתות א'-ב' ובעלת הבלוג מורה בפיג'מה