"דרושה עוד עבודה": טעימת יינות ישראליים באיטליה
מה חשבו אנשי יין מכל העולם על יינות ישראל בטעימה מיוחדת שנערכה באיטליה?
עולם היין כולו הוא סדק צר מאוד, מעין מועדון סגור שאליו מדינות רבות מייחלות להצטרף. הסיכויים הם נמוכים עד בלתי אפשריים: מעטות המדינות שהצליחו למתג את עצמן כ"מדינות יין" עם מוניטין בינלאומי. אבל האם מותר לנו לפנטז? בטח מותר.
בישראל מייצרים יינות טובים. אפילו טובים מאוד. אבל, מדובר בסוד אשר שמור למעטים בלבד, ליודעי דבר בתחום היין, רבים מהם "משוגעים לדבר", ויש שיאמרו - כאלה שמוציאים מאות ואלפי שקלים על רכישת יינות בשנה. כל השאר - כלומר, אתם - ישראלים מן השורה אשר מעמידים את צריכת היין לנפש בישראל על כ-5 ליטר בשנה (רובו המכריע נלגם בסמוך לראש השנה וחג הפסח) ומוציאים בממוצע 50 ש"ח לבקבוק, לא שותפים עד הסוף בסוד העניינים.
אולי שמעתם על יין זה או אחר, ביקרתם פעם באיזה יקב בדרך לירושלים, אך בסך הכל יין הוא לא חלק מחייכם. וזה בסדר. כי אם הישראלים בעצמם לא שותים יינות ישראלים בגאווה, אז מדוע שישתו אותו במדינות אחרות בעולם כמו איטליה, ארה"ב, ספרד, צרפת, גרמניה, ארגנטינה, אוסטרליה? יש להם מספיק משלהם.
אז אם הן בישראל והן בשאר העולם לא באמת שותים יינות ישראלים, יהיה זה נכון להסיק כי אולי הם לא מספיק טובים? אולי הם יקרים מדי? ואולי זה בכלל פוליטיקה או ענייני כשרות? אולי. חשבנו שיהיה זה הוגן יותר לבחון את הסוגייה באמצעות, איך לא, טעימת יין.
ערכנו טעימת יינות ישראלים, טעימה מבוקרת ונרחבת, שבה יכלו להשתתף בבת אחת 17 סטודנטים ומומחי יין מכל העולם ולחוות את דעתם. טעימת היינות הישראלים, אשר נערכה באוניברסיטה למדעי הגסטרונומיה באיטליה (UNISG), מספקת הערכת מצב מרתקת, אשר ממנה אפשר ללמוד לא מעט על האופן בו היינות הישראלים יתקבלו יום אחד בעולם. זוכרים? לפנטז מותר.
בטעימה בדקנו 11 יקבים, שכולם הונחו לבחור ביין מתוצרתם אשר משקף, לדעתם, באופן הטוב ביותר, את הטרואר הישראלי - "היין הישראלי ביותר" אם תרצו. היו לנו בטעימה הזאת יינות שולחן פשוטים ב-35 ש"ח וגם יינות יוקרתיים ונדירים במאות שקלים; יינות זניים לעומת בלנדים שונים ומשונים; לבנים ואדומים; ודי בזה כדי להבין עד כמה תעשיית היין הצעירה שלנו עודנה בגדר "שני יהודים, שלוש דעות", הערה שחזרה אגב, בניסוח אירופאי מאופק וסמוק לחיים, לאורך כל הטעימה.
מראש מציין כי לא תמצאו בכתבה זו פירוט של ציוני הטעימה. מאכזב, אני יודע, אבל "כל ישראל אחים" כשיינותינו מוצגים בגולה כתף לצד כתף. "כוחינו" כמו שטענו הטועמים שוב ושוב, "הוא רק באחדותינו".
צוות הטועמים כלל סטודנטים לתואר שני בחוג ללימודי יין וסגל אקדמאי בכיר, אשר כלל בין היתר, את נשיא האוניברסיטה ומייסד תנועת הסלואו פוד, קרלו פטריני והעומד בראש החוג, ומשפטן בכיר המתמחה ברגולציה בענף המזון ובעל יקב בעצמו, פרופסור מיקל'ה פינו.
לאחר שעל השולחן הונחו כלאחר כבוד פרמז'ן בת 36 חודשים, לחם כהה ושמן זית מקומי, שמות גדולים גויסו למשימת הטעימה: מישו ושליחיו אשר לגמו יין אדום בסעודתם האחרונה - טיעון מוכר לחשיבות היין בהיסטוריה שהטועמים יכולים להתחבר אליה בקלות - ועד הברון רוטשילד, אשר האמין כי נטיעות גפנים בארץ ישראל תעודד יהודים צרפתיים עשירים כמוהו לפתוח את הארנק ולתרום להקמת מדינת היהודים בארץ ישראל.
במאמץ ההסברתי השתתפו גם שני מומחים מתעשיית היין שלנו, ואחד מהם הוא אור נדבך, יינן יקב תבור. רגע לפני שיזדעקו חסידי יקבי הבוטיק, נסביר שהיקב הזה נבחר בשל העובדה שמרבית היינות שנצרכים בישראל הם יינות פשוטים וזולים יחסית, אשר מיוצרים על ידי היקבים הגדולים.
הטועמים התבקשו לדרג את היינות על פי מספר פרמטרים: אף, חומציות, אלכוהול, גוף ועוד. היין הראשון והיין האחרון שנטעמו היו גם אלה שבסופו של דבר זכו לציונים הגבוהים מכולם: הסובניון בלאן של תבור (60 שקלים) הפגין "כל מה שסובניון בלאן אמור להפגין: טרופיות, רעננות וטעמים ירוקים" אמרו הטועמים. והבלאן דה קסטל (150 שקלים) – "וניל, חמאה, בצק פריך וגוף בשל מאוד. הפתעה גדולה. לא פלא שהפך לאחד מהיינות האהובים והיוקרתיים בישראל", סיכמו כולם פה אחד.
עדיין לא הופתעתם? אז אולי כדאי שתדעו כי מדובר בשני יינות זניים. אז איך לעזאזל קרה שדווקא יינות הקיצון הללו - אחד לא בילה שנייה אחת בחבית והשני התיישן כ-12 חודשים - התעלו מעל לשאר? בזכות קודם כל, איך לומר, במה שהם בעיקר לא: בלנדים. "אהבתי את היינות הללו במיוחד בגלל שיש להם אמירה ברורה", טען אחד הסטודנטים. "אם יש לך ענבים טובים מזן אחד, מדוע שתרצה לערבב אותם עם זנים אחרים? זה כמו טבח שהפיוז'ן עלה לו לראש", הוסיף.
ומה עם היינות האחרים, יינות מוערכים ואהובים מאוד בישראל? שלא תטעו, זה לא שהם לא טובים וראויים, הם מעולים, אך לא תמיד ברור מה ניסה היינן ליצור. הבלנדים של "ספרה" ו"להט" היו מעולים, מורכבים, מוכנים לשתייה אף על גילם הצעיר יחסית והוכיחו שליטה מלאה של היינן בנעשה הן ביקב והן בכרמים, אבל מוצלחים ככל שיהיו, מבחינת טעם, טענו הטועמים כי היינות האלה יכולים היו להגיע מכל מקום בעולם. האם הם ישראליים? רובם רק בתווית. שמרנות אירופאית? אולי, אבל בין הטועמים נמצאים גם אמריקאים, יפנים והודים.
האם דורון רב הון ("ספרה") ואיתי להט ("להט") יכולים לטפוח לעצמם על השכם? אולי בעדינות. מבחינת כלל הטועמים ובכל הנוגע לטעם ולביצוע, היינות שלהם בהחלט עומדים בשורה אחת עם יינות אירופאים ובעלי תג מחיר גבוה בהרבה.
לקראת האדומים הורדו הכפפות ואל הטעימה הצטרף בשיחת סקייפ המומחה השני, איתי גלייטמן, שעד לאחרונה היה מבקר היין של עיתון ''הארץ''. בקלות מעוררת קנאה הצליח גלייטמן לספק תשובות לשאלות כמו מה הוא הטעם הישראלי? מדוע זנים מסוימים פופלריים מאחרים? לאן התעשייה צועדת? וכיצד היא מתנהלת בהשוואה לשאר העולם? הקרקע הוכנה, ואפשר היה להתחיל לטעום שבעה יינות אדומים.
המתודה במערכה הלבנה חזרה על עצמה גם באדומה: תחילה נלגמו האדומים הקלים, הזניים, ולבסוף, הכבדים והמורכבים יותר. והקובלנות? זהות. "מרגלית קברנה פרנק (200 שקלים) לצד ויתקין שורשים ד' (300 שקלים) הם ללא ספק היינות המרשים ביותר שטעמנו הערב. שניהם הפגינו בקלות את מה שהאחרים הפגינו במאמץ - אופי "ישראלי". "אנחנו לא בטוחים מה זה אומר, אבל יודעים לומר שהאופי הזה הוא לא מפה", צחקו הטועמים.
"המרגלית הוא יין יוצא מן הכלל!", הרעים בקולו פרופסור פינו והחל מונה את רשמי הטעימה שלו במבטא איטלקי כבד: "ארומטי, בשל, רך מאוד על הלשון עם כל המאפיינים של קברנה פרנק מיושן היטב - שזיפים, תבלינים, פלפל קלוי וצבע משגע, ושלא אתחיל בכלל לדבר על הוויתקין. אם יש לך עוד בקבוקים כאלה, אשמח לקנות. המורכבות, הגוף המלא והעשיר ללא הכבדות לה היית מצפה מיין בן שמונה שנים, לצד אדמתיות ואלגנטיות מרשימה, יצרו יין מצוין".
ומה לגבי שאר היינות? הרי מדובר ביינות זוכי פרסים בינלאומיים, זה בטח שווה משהו לא?
פטריני: "פרסים ניתנים על ידי מבקרי יין. אני מכיר את רובם אישית ויכול לומר לך שהם ניחנים בעיקר ביכולת חיזוי מדהימה של 'עד כמה טוב היין הזה יכול להיות בעוד איקס שנים'. למשל, יינות טוליפ וצרעה שטעמנו פה הערב היו טובים והפגינו אופי מאוד 'בורדולזי', אך ללא ספק הם פשוט צעירים מדי (2015 ו-2016 בהתאמה). האם יש בהם פוטנציאל? סביר שכן, אך קשה לקבוע אותו כעת. אשמח לטעום את שניהם בעוד כמה שנים".
"זה מזכיר לי את התקופה בעמק נאפה בשנות ה-90", המשיך פטריני, "תקופה שבה תעשיית היין האמריקאית הייתה צעירה ומבולבלת. הפוטנציאל הורגש ללא ספק, אך הייננים ירו לכל הכיוונים, גם מבחינת זנים ובלנדים וגם מבחינה העבודה ביקב. לקח להם שנים, אבל בסופו של דבר הם מצאו את החוזקות שלהם ולמדו לנצל אותם. לעניות דעתי, זה גם המקרה שלכם".
ומה בנוגע לטועמים הצעירים, לאלה שבסופו של דבר יקנו או לא יקנו את היינות האלה? התחושה הכללית הייתה שהם הופתענו לטובה. "כל היינות היו טובים מאוד, ודווקא הבלנדים של ספרה, להט ובר-מאור גרמו לנו להעריך את התעוזה של הייננים הישראלים. זאת נקודת פתיחה טובה, אך חשוב להוסיף, שאם ישראל רוצה למקם את עצמה בין מדינות היין הנחשבות, לא בטוח שזו הדרך. אי אפשר לעשות הכל מהכל ולצפות שתהיה אמירה משותפת, 'ישראלית', אם תרצה. על זה כולנו מסכימים שדרושה עוד עבודה".
היינות שנטעמו:
• פלם, פלם קלאסיקו 2015
• קסטל, שרדונה C Blanc du Castel 2016
• מרגלית, קברנה פרנק 2014
• תבור, סובניון בלאן 2016
• להט, להט לבן 2016
• ספרה, וויט קונספט, פרסט פייג' 2017
• רמת הגולן, הר חרמון אדום 2017
• ויתקין, שורשים ד' 2010
• בר-מאור, ארכיטיפ 2014
• צרעה, שורש 2016
• טוליפ, בלאק טוליפ 2015
הציגה את היינות הישראלים והשתתפה בהכנת הכתבה: מאי סירי
