המוסר הכפול: את הזונות שורפים, ללקוחות סולחים
המכשפות והזונות הן קבוצות שמאיימות על ההנהגה הגברית של השבט. זונות עושות מה שמותר רק לבנים לעשות. אולי בגלל זה התרבות שכה מקפידה לגנות אותן, לאסור על נישואים איתן ואף לשורפן, לא מגנה את ההולכים אליהן
חדר מגונה משלך
יצאת עם גבר בלי הסכמת אחייך? בעלך חושד שנתת עינייך בגבר אחר? את מבקשת ליהנות מיחסים אינטימיים עם כמה גברים? אם תתפתי לאחת האפשרויות האלו תיפתח במהירות מפתיעה דלת אל חדר מקראי רועש, צבעוני, צפוף ומבוזה ששמו "יא זונה". ותשכחי מזה, אין דלת יציאה.
<< הכול על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות. היכנסו >>
כן, התואר המקראי "זונה" (וגם התואר בימינו) מעורפל ולא לחינם, והוא מצביע על מספר תופעות חברתיות. הוא מכוון לאישה המקיימת יחסי מין עם גברים זרים בתמורה לתשלום, כדוגמת התחפושת של תמר והעיסוק של רחב (כמובן שבשעות בהן לא מכרה מזון), או לאישה שנאנסה, כפי שאומרים בני יעקב ביחס לדינה: "הכזונה יעשה את אחותנו".
וגם לאישה שמקיימת יחסי מין עם כמה גברים, ואפילו עם גבר אחד אך ללא נישואים. הערפול מאפשר לאיים על נשים רבות ושונות בהכנסתן למועדון המגונה.
זונות? כן, אבל לא במשפחה שלנו
פרשת אמור מציגה את תפריט "בקרת האיכות" של הכהנים, שתכליתה לוודא שהגוף והייחוס המשפחתי ללא רבב. ברבב הכהני נמצא מקום לא מבוטל לזונות (ויקרא כ"א, א'-ט'): "וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה אֱמֹר אֶל הַכֹּהֲנִים בְּנֵי אַהֲרֹן... אִשָּׁה זֹנָה וַחֲלָלָה לֹא יִקָּחוּ... וּבַת אִישׁ כֹּהֵן כִּי תֵחֵל לִזְנוֹת אֶת אָבִיהָ הִיא מְחַלֶּלֶת בָּאֵשׁ תִּשָּׂרֵף".
אם את זונה (מה שלא תהיה המשמעות המקומית של התואר), הכהנים לא יתחתנו איתך וזו חצי צרה, אבל אם את חלק משמשפחתם – ברוכה הבאה למדורת השבט.
"וכך בזרועות ארגמן / באש יעלה כקורבן" (חיים חפר)
שתי מצוות תורה מתייחסות רק לנשים ומצוות על הקהילה להרוג. "וּבַת אִישׁ כֹּהֵן כִּי תֵחֵל לִזְנוֹת אֶת אָבִיהָ הִיא מְחַלֶּלֶת בָּאֵשׁ תִּשָּׂרֵף" ( ויקרא כ"א, ט'). "מְכַשֵּׁפָה לֹא תְחַיֶּה" (שמות פרק כ"ב, י"ז).
המכשפות והזונות הן קבוצות שמאיימות על ההנהגה הגברית של השבט; המכשפות מציעות דתיות אלטרנטיבית – הן מרפאות, מפרשות את העולם ומתקשרות עם אלוהים. יש להן הצעות טובות ומועילות, כנראה, ורבים מבנות ובני הקהילה משחרים לפתחיהן – מה הגיוני ומוסרי יותר מהבחירה להרוג אותן?
והזונות? עושות מה שמותר רק לבנים לעשות. הן לא נאמנות רק לגבר אחד. פעמים רבות הן לא בוחרות לחיות עם פרטנרים שונים אלא נאנסות לכך, וגם כך – הגוף הלא נאמן שלהן מאיים על השליטה הגברית והן יפרנסו את מדורת השבט.
על פי החוק שלפנינו, "רק" בנות כהנים שזונות נשרפות, אולם הסיפור המקראי מציע תמונה אחרת: כאשר תמר, כלתו של יהודה, מגלה שיהודה מערים עליה ולמרות מחויבותו לדאוג לעיבורה, הוא לא נותן לה את בנו הקטן - היא מתחפשת לזונה וממתינה ליהודה שהולך לגזוז את צאנו.
כדבר שבשגרה, כנראה, סר יהודה אל ה"זונה", שוכב איתה ומעבר אותה. התנהגות זו של יהודה לא מבלבלת את עולם הערכים שלו, וכאשר נאמר לו "זָנְתָה תָּמָר כַּלָּתֶךָ וְגַם הִנֵּה הָרָה לִזְנוּנִים", הוא פוסק: "הוֹצִיאוּהָ וְתִשָּׂרֵף". הנה, את לא צריכה להיות בת כהן בשביל לתחזק את אש הקנאה.
המוסר הכפול של ההזניה
התרבות שכה מקפידה לגנות את הזונות, לאסור על נישואים איתן ואף לשורפן, לא מגנה את ההולכים לזונות. התרבות לא ממש אסרה על גברים ללכת לזונות, אבל איכשהו הניחה שהזונה תמיד תהיה "אחרת", מישהי שהיא לא האחות או הבת שלנו. ואם יתגלה לרגע הנתון המפתיע לפיו קהילה שמאפשרת לגברים לצרוך זנות, מעודדת נשים לעסוק בזנות - נהרוג את הנשים שמזכירות את הקשר בין זנאים לזונות, ונמשיך לעצום עיניים.
הבעל של החברה שלי
לפני שבועיים, בבית המדרש של הטוקבקים, סיפרתי לאיתמר הספקן שחז"ל דווקא חברים שלי והטובה מבין חברותיי החז"ליות היא ילתא. אחד הדברים שמטרידים אותי הוא השאלה איך התמודדה ילתא עם המוסר הכפול של בעלה ושל חבריו, במיוחד כשמדובר בחיי המין שלו ושלה. ואני לא כותבת ב"אינטימיות המינית", כיוון שאני לא בטוחה שאינטימיות הייתה שם.
המיטה הזוגית?
כשכתבתי את הרומן על ילתא בדקתי כמובן איך נראו החיים החומריים של בנות ובני התקופה; היכן הוכן האוכל? באלו כלים הוא הוגש? מה לבשה ילתא? איך נראו תכשיטיה? וגם – היכן שכב לישון בלילה הזוג העשיר והמיוחס הזה.
לא הצלחתי לגלות מתי החלה תרבות חדר השינה הזוגי, ואני מהמרת שזה קשור לתקופת צמיחת אתוס האהבה הרומנטית (אם למישהי מבית המדרש יש אינפורמציה בנושא – אודה לה אם תכתוב בתגובות את הידוע לה).
בתקופתה של ילתא, תקופת התלמוד, מעוטי היכולת (והם היו הרוב) ישנו היכן שאפשר לישון. טקסטים הלכתיים שונים מלמדים שאבות ישנו עם בנותיהן, ואמהות עם בניהן על אותו המצע וללא כסות. העירום היה חלק ממראות הרחוב הנפוצים וכך גם השינה המשפחתית הצפופה.
ובבתי העשירים, כגון ביתם של ילתא ונחמן, היו חדרים רבים ומיטות רבות ומפוארות. ואני משוכנעת שילתא ונחמן לא ישנו באותה מיטה ובוודאי לא באותו החדר. גבר נשוי היה רשאי לספח אל חיי המיטה שלו נשים רבות בדרכים שונות. הנאמנות הייתה חובתה של האישה בלבד. גבר היה סר למיטתה של אשתו כשחפץ בכך, אך כעשיר ושולט היו לו עוד אפשרויות רבות, ולמה יגביל את עצמו לכבלי המיטה הזוגית?
לקדש אישה ליום
בשני מקומות בתלמוד הבבלי מסופר לנו על שני חכמים חשובים, רב ורב נחמן (זה שהוא בעלה של חברתי), שקידשו לעצמם (יומא יח ע"ב, יבמות לז ע"ב): "רב כאשר היה מגיע ל(מקום ששמו) דרשיש מכריז: מי תהיה להיום. רב נחמן כאשר היה מגיע ל(מקום ששמו) שכנציב מכריז: מי תהיה להיום".
האגדה חידתית ופתוחה לפרשנויות שונות, אולם פרשני הדורות לא הניחו מקום לספק וכבר התלמוד בפירושו למעשים אלה, מבהיר שהכוונה לנישואי הנאה קצרים לימים בהם ישהה החכם בעיר. ועל כך עומד גם רש"י: "יש אישה שתינשא לי ליום שאתעכב כאן, ותצא לאחר מכאן".
ממזרים זה אוי-אוי-אוי
המוסר הכפול, כמה הוא נוח. נחמן יכול להסתובב בעולם ולקדש נשים ליום (ובעצם הוא יכול לעשות זאת גם בלי קידושים), אבל אם אישה חלילה תיכנס להריון ממי שאינו בעלה – זה בלתי ניתן למחילה, והילד שלה יוכרז כממזר.
נבירה בין דפי המסורת מעלה פנינים (גם אם שחורות ועצובות), וטקסט מתקופת גאוני בבל מספר: "מכריז רב נחמן בשכנציב: עדא ועוא ויונתן עבדים יצחק בר פפא ממזירים..." אותו רב נחמן שהיה בא אל נשות שכנציב למועדים קצובים, מרשה לעצמו, בהזדמנות אחרת, להכריז על פגומי הייחוס מקרב קהילת שכנציב.
תרבות של ד"ר ג'ייקל ומיסטר הייד. בשעות הלילה מייצרים הגברים את "פגומי הייחוס", ובשעות היום הם מטילים קלון על התוצר ומנדים את הילדים מהקהילה.
"לֹא אַחַת רְאִיתִיךְ נִצֶּבֶת לְיַד הָאֶשְׁנָב / בְּעֵינֵךְ הַיָּפָה מְהוּלִים גָּאֲוָה וָרֹךְ" (רחל)
פעם אחר פעם שאלתי ועודי שואלת את ילתא איך חיה אישה מיוחסת, עמידה, אהובה ובעלת דימוי עצמי גבוה, בידיעה שעל בעלה ועליה חלים חוקים אחרים והוא יכול להרשות לעצמו דברים עליהם היא אפילו לא רשאית לחלום.
הניאוף שלו הוא "קידושים ליום", ואילו שלה יתדלק לשונות רעות של אש וגירושים ללא כתובה (במקרה הטוב והקל). אין לי מושג איך היא סידרה לעצמה בראש את הפער ואיך היא השכילה לחיות אתו.
ובבית המדרש של הטוקבקים
בשבוע שעבר הציעה ענת: "אולי תרשמי כתבה על למה נראה לך שאת מקבלת כאלה טוקבקים? לגבר לא היו רושמים את התגובות שאת מקבלת. מעניין".
ענת יקרה, האלימות בחברה שלנו מגיעה למקומות פוצעים ומסוכנים. את צודקת בכך שחלק מהתגובות האלימות ב"בית המדרש של הטוקבקים" מכילות אלימות מינית המופנית רק כלפי כותבות.
מה פשרה של תגובה המכילה אלימות מינית - ואיך נתמודד עם האלימות המציפה את השיח החברתי והפוליטי שלנו? בסרטון אני מנסה להתייחס לשתי השאלות. ואתן, ואתם, אם יש לכם רעיונות נוספים – אודה מאוד אם תעלו אותם.
לכל הטורים של רוחמה וייס
שבת שלום!
