סומך נופלים: הכתובת החרדית להורים מיואשים
הוא בעד פעילות גופנית - גם על חשבון שעות הלימוד בישיבה, מאמין שחובה להכשיר את אנשי החינוך החרדים, ונוטל חלק במהפכה ביחס לילדים שלא הולכים בתלם. מרדכי רוט - הילד שמוסדות חרדיים לא ידעו להכיל - הוא היום היועץ מספר-אחת להורים, מחנכים ותלמידים שקשה להם בישיבה
הוא מחברם של ספרי העצמה וסיוע לילדים ומבוגרים, מופיע במדיה החרדית כיועץ מספר-אחת לבחורי ישיבה במשבר - והפך להיות "כותל הדמעות" שאליו מתקשרים הורים מודאגים: מרדכי (מוטי) רוט, הילד שהמערכת הישיבתית חרדית הקיאה, הוא היום כתובת לבני נוער חרדים - ומנצח את חוויותיו-שלו.
<< הכול על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות. היכנסו >>
רוט (33) הוא דינמיט: בוגר ישיבות חסידיות בבני ברק, אבל בן למשפחה ששירתה בצה"ל (דודו נכה צה"ל ממלחמת כיפור). הוא סובל מהפרעת קשב וריכוז חמורה, וגם סקרן ותאב ידע. השילוב הזה, עבור עולם הישיבות של שנות התשעים, היה בלתי ניתן להכלה.
קראו עוד בערוץ היהדות :
"לא הייתה בכלל התייחסות לדברים האלה", הוא מספר. "מי שלא למד או הלך בתלם, סבל. היה רק מקל, בלי גזר. זה גרם לי לקשיים אישיים במשך שנים. בציבור החרדי לא היה מקובל שהוראה היא מקצוע נרכש; לא הבינו שאדם המשמש כ'משגיח' בישיבה (מעין מחנך-מלווה חינוכי ודתי) צריך הכשרה מעבר לכתיבת ספר מוסר או חסידות. למשל, מינימום של הבנה בנפשות של נערים צעירים".
רוט מסייג: "זה לא שכולם שם גרועים. ממש לא. אבל אין הכשרה. לצערי, בישיבות עוד אין שינוי, אבל בגילאים היותר צעירים - בתלמודי התורה - דברים קורים אחרת, במיוחד במוסדות החרדיים הציבוריים של החינוך העצמאי".
לרוץ בלי נעליים
החיים כנער שאיש לא מבין עלולים להיות בודדים ומתסכלים, ורוט מצא עצמו משוטט בגן סאקר בהתבודדות, "עוד לפני שהכרתי את הקונספט של ברסלב", כדבריו. "סתם למצוא מקום שקט להתפלל ולבקש עזרה. תוך כדי השהות שלי שם, ראיתי אנשים עושים ספורט, רצים, מתרגלים אומנויות לחימה - ומשם נולד הרעיון של להזיז את הגוף".
"בהתחלה לא ידעתי שצריך נעליים מיוחדות לספורט, אז התחלתי פשוט לרוץ. רצתי מגן סאקר למאה שערים, לישיבה, ומבית ישראל להר נוף. הרגשתי את הגוף אחרת, רפוי, רגוע, ממוקד. אז פשוט המשכתי. כשהבנתי שצריך נעליים, קניתי בכמה שקלים נעלי ספורט פשוטות לריצות. הייתי הולך איתן בשקית, ואז מחליף הרחק מהישיבה. פעם אחת נפלה לי אחת מנעלי הישיבה בשקית, ורצתי בחזרה את כל הדרך - אבל לא מצאתי אותה. נאלצתי להגיע ככה לישיבה, וכמובן לחטוף מהמשגיח".
בהמשך עבר רוט לישיבת "מיר" היוקרתית – מישיבות הדגל הליטאיות – "שנחשבת ליותר 'פתוחה'", כדבריו. "שם התחלתי לקרוא כמויות של ספרים על נפש האדם, ובמקביל התחלי לתרגל ויפאסנה ומדיטציה. בדקתי אם זה מותר מבחינה דתית, וגיליתי שכל עוד לא מעורבים בזה ענייני עבודה זרה - הכול בסדר. אז חוץ מלימוד התורה הייתי יושב וקורא שעות, מתרגל נשימות ורץ".
כשאין אהבה - אין תורה
לאחר נישואיו החל רוט מארח בביתו נערים שנשרו מהישיבה לשבתות, עד שלדבריו הבין כי זה התחום שבו הוא מעוניין לעסוק בחייו באופן מקצועי. רוט מקפיד להדגיש כי הוא אינו פסיכולוג אלא מטפל, דרך שילוב של שיטות כמו NLP, CBT, דמיון מודרך, הדרכת כושר ומדיטציה. "אני משלב תרגילים גופניים ורגשיים - וכך אני עוזר הלאה, בעיקר לבני נוער אבל גם למבוגרים".
יש מוטיב חוזר שאתה נתקל בו אצל הנערים החרדים שמגיעים אליך לטיפול?
"השורש ששוב ושוב נמצא שם, זה חוסר באהבה של הורים ומחנכים. אהבה מתמקדת בלהגיד לילד 'אתה טוב', ולפרגן ולקבל אותו כמו שהוא. גם לא לפגוע בו מילולית ולבקר אותו כל הזמן. ילד דתי שלא קם לתפילה וחוטף צעקות מאבא שלו, יפתח שנאה כלפי הדת. אבל זה לאו דווקא עניין דתי. כשיש כל הזמן יש ביקורת כלפי הילד - למה זה הציונים שלך ככה? למה אתה לא עוזר בבית? למה אתה לא עושה דברים? - זה משפיע באופן נוראי".
"הרבה הורים רוצים את הילד האידיאלי שבראו בדימיון שלהם, וזה לא משנה אם הוא רב או מדען. הם רוצים שהילד יצמח לפי התבנית שלהם, ואם זה לא עובד – אז הם משגעים אותו. אבא שלא נותן לילד שלו כל יום חיבוק ונשיקה ואומר לו כמה הוא שווה, פוגע בו. זה לא קשור לגבולות ולסמכות הורית. יש אהבה - ויש גבולות. זה לא במקום להציב גבולות או לוותר על כללים, להפך, זה האיזון בין הפנמת גבולות והבנה שיש מחיר כשעושים דברים נגד הכללים".
לדברי רוט, "אני רואה נוער נושר חרדי. מי שיש לו הורים טובים, חוזר בסוף בצורה כזאת או אחרת ומשתקם. אבל אנשים שסבלו מההורים וממוסדות החינוך, יוצאים עם כזה אנטי... אין להם אמונה בכלום. גם לא בעצמם. אין שורש, אין את הבסיס, גמרו לו את זה. והתסכולים ממשיכים הלאה, לדור הבא".
"צריך לגדל ילדים בחממה"
רוט טוען כי העשור האחרון הביא בחובו שינוי משמעותי ביחס לשנותיו-שלו בישיבה: "לאט-לאט מתפתחת הבנה בציבור החרדי, לצד הכלה כלפי בחורים שזקוקים מאוד לתנועה. אני אומר לכל הורה: תהיה שלם עם עצמך. אתה לא רוצה להעביר למסגרת פחות לוחצת? אז לך לשחק עם הילד כדורסל פעמיים בשבוע, צאו ביחד לריצות. פעם היה טאבו סביב זה. היום אם הילד יצא לזמן כדורסל במקום לימודי ערב - יסכימו בישיבה וגם יבינו את הצורך.
"אני מבין את הקושי החרדי ואת הפחד שאם תפתח צוהר ותצהיר שלא כולם יכולים לשבת וללמוד – כל הסכר ייפול. מצד שני, גם סגירות יתר מפילה ואנשים נופלים בין הכיסאות. יש קושי לתת את השינוי הזה לבחורים 'רגילים' שהולכים בתלם. חלקם סובלים אך עדיין לא התדרדרו לרחוב. זה נכון שאין חברה שלא בנויה ממוסכמות חברתיות. מצד שני, כשאתה שם בישיבה בחור שלא מתאים לו לשבת וללמוד גמרא מהבוקר עד הלילה - גמרת אותו מבחינה נפשית, דתית ומה לא?"
עם זאת, טוען רוט כי הציבור החרדי מבין משהו שהחברה המערבית מפספסת: "היום צריך לגדל ילדים בחממה", הוא קובע. "אינטרנט פתוח לגמרי זה רע, וזה לא משנה לילד דתי או חילוני. ילד שנחשף לפורנו ולאלימות נשרט.
"גם חברה משפיעה הרבה יותר ממה שחושבים. בחור דתי צריך חממה רוחנית מסוימת, והישיבות זה חלק מזה, אם אתה רוצה לשמר מצב דתי מסוים. קח בחור חילוני ותשים אותו בישיבה בבני ברק. הוא לא יושפע? הוא כן. לכן אני אומר לכולם: הורים, אי אפשר להתעלם מהכוח של החברה לקדם בחור או לדרדר אותו. חברה טובה היא המפתח לילדים טובים".
