"אימא שלי התעללה בי ולכן אני לבד"
אימה של בר נהגה להגיד לה שהיא מכוערת ושאף אחד לעולם לא ירצה אותה. השנים עברו ובתוכה התבססה האמונה שאם היא רוצה שיאהבו אותה, עליה לבטל את עצמה, לרצות את האחר ולא להפריע לאיש. ייעוץ
כל הורה יודע שאתה לא צריך להיות הורה מתעלל כדי לפגוע שלא בכוונה בילד שלך, ולצלק אותו. זו הדינמיקה של החיים. מספיק שדעתך הייתה מוסחת ולא היית פנוי לילד שלך בדיוק כשהוא היה צריך להראות לך את הציור המפואר שלו מהגן, והנה, כבר נוצר בתוכו בור רגשי, שעתיד לשחזר את עצמו בסיטואציות שונות בעתיד.
כשבר הצטרפה לתהליך הקבוצתי למציאת זוגיות, תהיתי מה יתעורר אצלה בתוך המרחב הזה, שבשונה מפגישות אחד על אחדֿ, מצליח לחלץ עומק רגשי מהר יותר ובצורה חשופה יותר. בר היא בחורה מוצלחת, אבל חוסר הביטחון ניכר בה בכל צעד, בכל הזזה של קבוצת שיער מעיניה, בכל מילה מהוססת שיוצאת מפיה. היא מתכנתת במקצועה, והעבודה מאחורי המסך מאפשרת לה להימנע מלבוא במגע עם העולם. אבל מאחר והמונה דופק, הזמן עובר והיא משתוקקת לזוגיות ומשפחה, היא החליטה לנסות את הסדנה הקבוצתית.
תהליך קבוצתי מדמה יחסים בצורה מדויקת ועמוקה, וכל דפוסי הקשר שלנו צפים להם החל מהמפגש הראשון. במקרה של בר, ראיתי כבר מן ההתחלה איך היא יושבת לה מכווצת, עיניה נעוצות בנקודה נסתרת ברצפה, ובכל פעם שנשאלה שאלה עיניה הזדגגו, וראיתי כיצד היא מתנתקת מהסיטואציה ומשיבה בצורה מכאנית. תהיתי מה מקופל בתוך הפחד שאפף אותה.
במפגש השלישי כבר קרה משהו שאפשר לבר להיפתח. לא אכנס לפרטים, אבל סיפור חייה החל להתגלגל החוצה והשאיר את הקבוצה המומה ונסערת. אימא שלה, כך הסתבר, מאובחנת כיום עם שלל הפרעות נפשיות. בשנים האחרונות היא נכנסת ויוצאת מאשפוזים, אבל כשבר הייתה צעירה, אמה לא הייתה מטופלת עדיין, ובר ספגה התעללויות רגשיות מכאיבות ובלתי נתפסות.
בר סיפרה כיצד תמיד הרגישה שהיא לא בסדר, בזמן שאימה נהגה להגיד לה שהיא מכוערת, סתומה, מגעילה, וכמה אף אחד לעולם לא ירצה אותה. בר התאמצה כל חייה לרצות, להיות ילדה טובה, לעזור, רק לא לחטוף את השלשול המילולי המכאיב הזה. בתוכה התבססה האמונה שהיא לא בסדר, ועל מנת שיאהבו אותה עליה לבטל את עצמה, לרצות את האחר ולא להפריע לאיש.
המרחב הקבוצתי מאפשר ריפוי של דפוסי היחסים. הוא לא יכול למחוק את העבר, אבל הוא יכול לשנות את ההווה, ומכאן גם את העתיד, ובר התחילה להביא את עצמה אחרת מול הקבוצה. בהתחלה זה היה מדוד, מתוכנן, לפי הגדרות שהנדסנו מראש. כמו לפתוח ראשונה כל מפגש בשיתוף שלה, להביע דעתה, לדבר בקול רם, לשבת זקופה ועוד מיני 'משימות' טכניות, שלאט-לאט נטמעו בה.
לאמץ את השינוי
כשאנו משנים הרגלים התנהגותיים, הם הופכים להיות חלק מאיתנו, והופכים קלים יותר ויותר ליישום. ובר שיתפה איך ההשפעות של זה פוגשות אותה בעבודה, מול השותפה בדירה, מול עצמה. כשאחד מהגברים הציע להכיר לה את חבר שלו, כולנו החזקנו אצבעות.
בדייטים הראשונים בר העידה על רגרסיה. בקול מאוכזב היא הודתה שהיא נבלעת, לא מצליחה להוציא מילה, ומרגישה שהיא מכוערת, סתומה, עלובה ולא מאמינה שהוא ירצה בכלל להמשיך להיפגש איתה. אבל ככל שזה המשיך, בר התחזקה וכך גם היחסים. בעצת הקבוצה היא החליטה לשתף את הבחור בתהליך שהיא עוברת ובילדותה המכאיבה (הוא לא ידע כלום מאותו חבר שכיבד את כללי הקבוצה, ולא הוציא שום פרט החוצה), דבר ששינה את הנינוחות שלה בקשר. כולנו התרגשנו לראות איך משבוע לשבוע הגולם הופך לפרפר יפהפה, נוכח ומביע.
חשוב לי לציין שזה לא קסם. אני יודעת שהסיפור הזה יכול להישמע כמו סיפור סינדרלה קלאסי, אבל בר הגיעה לתהליך הזה אחרי שנים של טיפולים פסיכולוגיים, ועם המון נחישות לשנות את המציאות הפנימית שלה. היא הגיעה בשלה להתמודד עם השדים שלה - לא רק קוגניטיבית אלא פרקטית, וכמות האומץ שהייתה לה כדי להיחשף, היא לא דבר שמובן מאליו.
כהורים כולנו עושים טעויות. זה חלק מהתפקיד ההורי. אבל חלק ממסע חיינו הוא גם להצליח לראות את הבורות הרגשיים שנחפרו בנו בגיל צעיר, ולמלא אותם.
לקבוצת הפייסבוק של נקודותיים - תהליכי זוגיות: "עושים אהבה".
