הבוחן המשטרתי לא דייק - נהג זוכה מגרימת מוות

האישום הוגש נגד נהג משאית שפגע בהולכי רגל בכביש 38 והרג אחד מהם. החוקר טען שניתן היה למנוע את התאונה, אבל ביהמ"ש חשב אחרת

עו"ד איתן קנולפורסם: 09.07.18 , 07:21

בית המשפט לתעבורה בירושלים זיכה לאחרונה מחמת הספק נהג משאית שהואשם בגרימת מוות של הולך רגל, עבירה שהעונש בצידה הוא עד שלוש שנות מאסר ופסילת רישיון לשנים ארוכות ואף לצמיתות. השופט נאיל מהנא קבע שהנתונים הדלים שהציג בפניו בוחן התנועה המשטרתי לא שכנעו אותו שהנאשם יכול היה למנוע את התאונה.

התאונה הקטלנית התרחשה בנובמבר 2013 בכביש 38, מכיוון בית שמש לנחל צאלים. הפרקליטות ביססה את האישום נגד הנהג בעיקר על חוות דעתו של בוחן התנועה המשטרתי שהגיע למקום, חקר את האירוע, וקבע באמצעות חישובים ושחזורים שניתן היה למנוע את התאונה.

תעבורה

נהגה 8 שנים ללא רישיון – ונידונה לעונש קל

עו"ד איתן קנול

עולה מפרו נתפסה בפעם השנייה והודתה שמעולם לא הוציאה רישיון נהיגה. ביהמ"ש נמנע ממאסר בשל המשוכות הרבות שעמן היא מתמודדת בארץ

נהגה 8 שנים ללא רישיון – ונידונה לעונש קל

בוחן התנועה העיד שבדק את הנתונים והעדויות והגיע למסקנה שהתאונה נגרמה בשל חוסר זהירותו של הנהג. לשיטתו, רשלנות הנאשם התבטאה בכך שלא הבחין בהולכי הרגל, ולא התאים את מהירות נסיעתו כדי לאפשר להם לחצות בבטחה.

בשלב ההוכחות אישר בוחן התנועה שקביעותיו נסמכו גם על עדותם של הולך רגל נוסף שנפצע בתאונה (חברו לעבודה של המנוח), שסיפר שהוא זוכר שחצה במעבר החצייה לפני שאיבד את הכרתו, והמעסיק של השניים – שסיפר שהוריד את העובדים ממכוניתו בסמוך למעבר החצייה ולכן סביר להניח שחצו במעבר ולא בדרך ארוכה יותר.

הנאשם הודה בעצם קרות התאונה ובמותו של אחד מהולכי הרגל, אך כפר בנסיבות וטען שהייתה זו תאונה בלתי נמנעת. לטענתו, הולכי הרגל כלל לא עברו במעבר החצייה אלא אחריו, והוא לא יכול היה להבחין בהם משום שכלי רכב חסם את שדה ראייתו והם התפרצו לכביש בריצה.

אין אחריות מוחלטת

ואכן, השופט נאיל מהנא דחה את מסקנת הבוחן וקבע שמדובר על הסקת מסקנות שאין לה אחיזה בממצאים פיזיים ומדעיים. לעניין עדותו של הולך הרגל שנפצע נקבע שניכר שהיא מתגוננת ומגמתית, מושפעת מתחושת אשמה על גורל חברו שנהרג, ולא ניתן לסמוך על זכרונו.

עוד נקבע כי הבוחן הסתמך בחישוביו על נתונים לא מדויקים, ובין היתר השתמש במקדם חיכוך המתאים לבלימת רכב פרטי ולא למשאית, נתון שיש לו השפעה ישירה על מרחק העצירה הדרוש כדי למנוע את התאונה.

בהתחשב בכך שמקום הפגיעה המדויק לא ידוע, וגם לא ברור כיצד הולכי הרגל חצו את הכביש (אם בהליכה או בריצה), ואף אין נתונים על מקדם החיכוך הנכון, קבע השופט מהנא שמסקנת הבוחן המשטרתי לא שיקפה את המציאות.

לבסוף נפסק כי אחריות נהג שמתקרב למעבר חצייה אינה מוחלטת, וכי גרסת הנאשם לתאונה הגיונית. משנותר ספק בדבר אחריותו, נכתב בפסק הדין, מן הראוי שייהנה ממנו. לפיכך זיכה השופט את הנאשם מחמת הספק מכל העבירות שיוחסו לו, כולל אי האטה לפני מעבר חציה ואי מתן זכות קדימה.