פחד משתק: כשהחרדה משתלטת על הילדים
כשילד מפחד לעלות על אוטובוס, להיכנס לבריכה או להתחיל ללמוד נהיגה, משפטים כמו "אין לך מה לדאוג" או "זה בכלל לא מפחיד", לא ישפיעו עליו. איך אפשר לעזור לו ובאיזה מצב נדרשת התערבות מקצועית?
כבר כשנה שמ' בת ה-12 מפחדת לעלות על אוטובוסים. בגלל המרחק מביתה ההורים חייבים לקחת אותה מדי יום לבית הספר, היא לא יצאה לטיול השנתי של כיתתה ולא למחנה קיץ של הצופים. מ' לא ידעה להסביר מתי התחיל הפחד ומדוע. היא כן יודעת לספר על פחד מצמית מכך שהאוויר ייגמר לפתע בתוך האוטובוס והיא לא תוכל לנשום או לפתוח את החלונות, על חשש שהנהג לא יעצור בתחנה בה היא אמורה לרדת, וגם כשיעצור, האם תפתח דווקא הדלת בה היא אמורה לרדת.
חרדות אצל ילדים, כמו אצל מבוגרים, הן דבר נורמלי ומקובל וניתן לחיות איתן. הבעיה מתחילה כאשר החרדות מתחילות לפגוע בהתנהלות היומיומית ובשל אותם פחדים נמנעים מלעשות דברים שהם חלק מההתנהלות הרגילה והמקובלת.
הפחד של מ' מאוטובוסים אינו חריג. חרדות מגיעות בצורות שונות, והפחד של מ' מאוטובוסים כמו פחדים רבים אחרים - כמו לדוגמה פחד מדם, חשיכה ומקומות סגורים, נובע מהצטברות של חרדות ומתחים, שקשה לשחזר את הדרך אל מקורותיהם ובאים לידי ביטוי בדרכים שונות.
לגרום לילדים לתחושת ביטחון
ישנן פוביות שנשמעות מצחיקות ולא סבירות עבור המתבונן מהצד, אך הן כמובן אינן כאלה עבור מי שסובל מאותן חרדות ופחדים. יש פוביה מליצנים, פוביות מצבעים מסוימים, פוביה ממראות ואפילו חרדה מהספרה שמונה (שהיא ספרה סגורה). פוביות מרכיבות עולם ענק, מפחיד ומסתורי שבו כל דבר כמעט יכול להפוך למסתורי ומאיים.
נכון שלפעמים ידוע מה מקור החרדה, אבל המטרה בטיפול בה אינה להגיע למקור הבעיה אלא לטפל בבעיה עצמה. גם אם לא יודעים מהו מקור הפחד, ניתן לטפל בפחד עצמו. מחקרים מראים כי הטיפול בחרדה עצמה יוצר תחושת מסוגלות וביטחון, ממנה שואב הילד להתקדמות לקראת שיפור ניכר, בתחומי חיים אחרים.
חשיפה הדרגתית
את ג', בן 17, תקפה חרדת נהיגה. אצלו המקור לחרדה היה ברור וקשור למאמר שקרא על נער בן גילו שהוציא רישיון, עבר תאונה קשה ונותר נכה. בטיפול בג' ניתן היה לבנות מדרג חרדה. באמצעות חשיפה בדמיון לפחדיו, ניתן היה ללמוד מיומנויות להרגעה עצמית במקרה של מצוקה ומיומנויות של פתרון, ואז כאשר יוצאים לשטח, ג' כבר מצויד בארגז כלים משמעותי. גם כאן כמובן מתקיימת חשיפה הדרגתית של קיום פגישות ברכב עצמו, התנעות הרכב בלבד ונסיעות קצרות בשכונה.
מ' כמו כל מי שסובל מבעיות חרדה, חששה, בין השאר, לנסוע באוטובוס בגלל הפחד מהפחד עצמו, מהאימה, מהשיתוק שאוחז בה כשהיא נכנסת לחרדה. המשימה היא ללמד כיצד להתמודד עם הפחד הזה, ללמד כיצד הגוף מרגיש במקרה של בהלה, איך מרגיעים את השרירים, ללמד איך לנהל, מה שנקרא, "דיבור עצמי" וגם בזמן של חרדה קיצונית ללמד איך, לרגעים, לחיות עם הפחד.
תסריטים ותחנות יציאה
ניתן למשל לעמוד בתחנת האוטובוס ולצפות בלוחות הזמנים, אפשר לעלות לאוטובוס כשהוא חונה ולהתהלך בו. חשוב לזכור כי כל העת חייבת להיות אופציה לנסיגה חלקית. אפשר לעלות לאוטובוס, לשאול את הנהג שאלה ולנסוע תחנה אחת, או אם הפחד משתלט, להגיד "תודה" ולרדת. לכל יציאה לתרגול חשיפה ראוי שיכתבו שני תסריטי פעולה. תסריט אחד מכיל אפשרות אידאלית כמו "אעלה לאוטובוס ואשאל את הנהג לאן הוא מגיע. אם ארגיש בנוח אשלם ואסע תחנה אחת", ותסריט פחות נועז - "אם לא ארגיש בנוח אגיד שזו לא היעד שלי וארד".
קראו עוד:
הורים מודים: "הפחד השתלט עלינו"
אסור לדחוק בילד. חייבים להיות סבלניים ורגישים, אחרת כל העבודה תרד לטמיון. יותר מכל חשוב האמון בין המטפל למטופל. דחיפה להתקדמות ל"הצלחה" מוקדמת מדי, עלולה לגרום לשבירת האמון וכישלון הטיפול כולו. ישנם מקרים בהם חשוב שתהיה דרך חזרה.
להורים פעמים רבות קשה לעשות תהליך כזה בעצמם. רגשות רבים מדי מעיבים על כך, לכן המטפל צריך להיות אדם מבחוץ, אבל במקרים בהם מדובר בפעוטות, כמו בת השנתיים וחצי שסירבה לפתע ללכת לשירותים והגיע עד לטיפול בחוקנים, על המטפל ללמד את ההורים לעבוד עם הילדה, כמו למשל לאפשר לה חזרה לחיתול לפני חזרה לגמילה מלאה.
לא להישאר בטיפול מעבר למה שצריך
פעמים רבות, למרות שהטיפול הסתיים, ההורים מבקשים כי הילד יישאר עוד זמן מה בטיפול. הם מתקשים להאמין שהילד התגבר על הפחדים, ומבקשים המשך טיפול על מנת להבטיח שהפחדים לא ישובו אליו. במקרה כזה, האלטרנטיבה היא להדריך את ההורים כיצד לנהוג. על ההורים להבין כי מדובר בטיפול שחלק חשוב ממנו הוא הקניית מיומנויות. לאחר הטיפול הילדים יודעים כיצד להרגיע את עצמם, והם מצוידים בטכניקות של פתרון בעיות ועוד.
בטיפול קוגניטיבי התנהגותי לא מדובר רק בהתגברות על פחד. מדובר בהקניה של כלים להתמודדות עם בעיות. על בנייה של ארגז כלים שאתו תוכל מ' וכל אחד אחר - לעלות על אוטובוס, למעלית ואפילו למעבורת חלל. גם אם לא הבנו מה המקור לפחד הזה מאוטובוסים של מ', עצם העובדה שהצליחה בכוחות עצמה להתגבר על הפחד, מקנה תחושת ערך עצמי ובטחון שיוכלו לפתור כמעט כל בעיה בעתיד ויתכן מאוד שאף יטפלו במקור של הפחדים המקוריים.
10 טיפים חשובים להורים:
1. לא לבטל את הפחד של ילדכם: יש לנו נטייה להגיד לילד דברים כמו "איזה שטויות!", "מה פתאום אתה מפחד ממשהו כזה?", או "בוא אראה לך שזה לא מפחיד". התגובות הללו מייצרות אצל הילד תחושה שהוא לא מובן, גורמות לו לתחושת בושה, התכנסות, עצבות ואף למצב של התבצרות בעמדה.
2. יש לתת תוקף לפחדים של הילד. במקום לזלזל, להקטין או לבטל את הפחדים שלהם, מוטב להגיד: "שמתי לב שזה גורם לך להרגיש לא נוח" או "אני רואה שזה קשה לך". מתן תוקף לחרדות מגייס את הילד לשיתוף פעולה מתוך תחושה שההורה מבין ושותף של הילד בניסיון להגיע לפתרון.
3. אל תדחפו או תכריחו את ילד להתמודד ואל תפעילו כוח. להראות לילד שמפחד מדם פצע מדמם, נקרא בשפה המקצועית "הצפה". אפילו במקרים קלים של הצפה הילד יכול לאבד בכם או בעצמו את אמון. תחושת ההגנה שיש לו מהשהות אתכם תתחלף באובדן התחושה הזו. במקרים קיצוניים הילדים יכולים לחוות התקפי פאניקה כתוצאה מתחושת חוסר האונים שבלהיות חסרי הגנה (כך הם מפרשים את המצב).
4. חשוב לא להירתם להימנעות של ילדכם. אחד התסמינים המשמעותיים בהפרעת חרדה הוא הימנעות ממגע עם גורם החרדה. ילדים ישאפו לצמצם מגע עם מקור החרדה לאפס. אם הילד מסרב לשחות, למשל, כי יש לו פחד ממים נכון יהיה לנהל את הסיטואציה, כך שלא תבטלו ביקור משפחתי בבריכה אבל תאפשרו לילד לשהות מחוץ למים ולשחק. המסר לילד הוא שמכבדים את אי הנוחות שלו אבל לא רותמים את כולם אליה וחשוב מכך, תינתן לו ההזדמנות להתמודד בעצמות שהוא יכול לשאת.
5. בשום מקרה אסור להעניש את הילד על פחדיו. אם ילד מסרב לבוא לבריכה אסור להעניש אותו על כך. להעניש ילד על חרדה או על הימנעות בגלל חרדה זה כמו להעניש ילד על כאבי הבטן שלו. הילד הרי מתקשה גם כך והמסר בענישה ("אתה לא בסדר") מנמיך את הביטחון העצמי שלו. לעומת זאת חיזוק בטחונו העצמי, יהווה כלי חשוב לריפוי.
6. החמיאו לניסיונות של ילדכם להתמודד עם המצב ועודדו אותו. כשהילדה חרדה מכלבים ואומרת שהיא מוכנה לנסות להתקרב לחצר שיש בה כלב, למרות החרדה שלה, החמיאו לה על הניסיון להתגבר על הקושי.
לכתבות נוספות - היכנסו לפייסבוק הורים של ynet
7. לעומת זאת אם הילדה בפאניקה, בוכה וצועקת ומסרבת לשתף פעולה, למשל לעלות לגובה בטיול משפחתי, השתדלו לא ליצור מצב שיתגמל את ההימנעות. למשל, הימנעו מלקחת את הילד לשעת כיף עם אבא בבית הקפה של האתר או לתת לו לשחק בסלולרי בזמן שימתין לכם.
8. הדגימו התמודדות בעצמכם. החל מלספר "סיפורי גבורה" ועד התמודדות בפועל מול הפחד שלכם. להדגים לילד איך אמא מתגברת על הפחד מליצנים (כן, יש מבוגרים שמפחדים מליצנים) או אבא מתגבר על הפחד מגוקים למשל יכול להוות דוגמה מצוינת ומגבשת, ולהיות יעיל יותר מכל עצה אחרת.
9. אל תשימו להם מילים בפה. אל תתנו להם רעיונות שלא חשבו עליהם בכלל. להגיד לילדה שמפחדת ממקקים: "אל תדאגי הוא לא יינשך אותך", יכול רק להגביר את החרדה שלה ולהוסיף לה עלבון.
10. תנו להם להוביל. במקום להגיד להם מה לא לעשות, מה כן לעשות, מה נכון ומה לא נכון, פשוט תשאלו אותם. שאלה כמו: "איך אני יכולה לעזור לך להרגיש יותר נוח כשעולים במעלית?" היא טובה אלף מונים יותר מעצה כמו: "תנסי להתגבר, תהיי חזקה או תעצמי עיניים".
הכותבת
היא פסיכוטרפיסטית קוגנטיבית התנהגותית, מומחית בטיפול בהפרעות חרדה, משברי חיים, הדרכת הורים והפרעת קשב וריכוז
לפנייה לכתב/ת 
