11 ימים בניו-יורק בלי הבעל והילדים
כשתמר כהן לביא קיבלה הצעה מפתה לנסוע עם אמה ואחותה לחו"ל היא לא הבינה איך תוכל לעזוב את ארבעת ילדיה עם אבא שעובד עד שעות מאוחרות ולא מכיר את ההתנהלות היומיומית. ברגע שהחליטה לשחרר גילתה שהבית לא קרס, גם כשאכלו קורנפלקס לארוחת בוקר, צהריים וערב, וקינחו בגלידה
11 יום בניו-יורק. נסיעה שאמורה להיות חלום, אבל הבחירה לטוס, לעשות את הצעד הראשוני, להזמין כרטיסי טיסה, להסכים להצעה, להעדר מהבית לתקופה כל כך ארוכה, קצת שיתקה אותי לרגע. איך טסים ומשאירים ארבעה ילדים?
אמא שלי, אחותי ואני נוסעות כל שנה לטיול משותף, זמן איכות שאין לו מחיר. אבל הפעם זה היה שונה - אמי חלמה על ניו-יורק וזו נסיעה ארוכה שדורשת היעדרות מהבית ליותר משלושה-ארבעה ימים כמו שאנחנו רגילות.
מיד עניתי שאין סיכוי, שזה זמן ארוך מדי בלי הילדים. הם קטנים, גיא רק בן ארבע. היו לי רגשות אשם והרבה חששות איך הם יסתדרו. הילדים שמחו אבל הם לא הבינו את המשמעות האמיתית - מה זה אומר שאמא נוסעת לכל כך הרבה ימים.
הם רגילים שאני נוכחת כל הזמן ואם אני לא נמצאת אז אמא שלי בסביבה, והפעם אמא שלי נוסעת איתי. נכון, לילדים יש אבא, אבל אם נהיה כנים הוא עובד המון שעות ונמצא יחסית מעט בבית. הוא לא מכיר את ההתנהלות היומיומית של ההקפצות לחוגים, אירוח, חברים וטקסי שינה. בכל זאת, לו"ז של ארבעה ילדים ולכל אחד פעילויות שונות. מי יבשל? מה יאכלו? שיתפתי את צחי, בן זוגי שיחייה, בחששות שלי לקראת הטיול. "אל תדאגי", הוא אמר, ואני רק דאגתי עוד יותר.
לקח לי שבועיים לקבל החלטה. צחי תמך מיד. הוא טען שזה חשוב שאני אבלה עם אמא שלי ואחותי. דיבר על זמן איכות, על שחרור, על פסק זמן שייחלתי לו תקופה ארוכה, הוא הבטיח שהכול יהיה בסדר, שאני יכולה לסמוך עליו. אחרי מסע שכנועים החלטתי להקשיב לו ולסביבה שלחצה, אבל עד רגע הטיסה לא האמנתי שאעשה את זה. כשהזמנו את הכרטיסים התרגשתי: תכננו איפה לטייל, בחרנו הצגה משובחת, שופינג, אבל ככל שהתאריך התקרב גם החששות גברו - מה יהיה עם הילדים?
שיעור בלשחרר
יומיים לפני הנסיעה, התחלתי לארוז ועדיין קיוויתי שמשהו יקרה, משהו שיכריח אותי להישאר בארץ רציתי לטוס ופחדתי. ניסיתי להבין מה מרתיע אותי כל כך, ממה אני פוחדת, מה כבר יכול לקרות? אבל עם רגשות קשה להתווכח וקשה לשלוט עליהם. אני אמא טוטאלית שנמצאת כל הזמן סביב הילדים, אני רגילה לשגרה היום יומית, רגילה להיות שם תמיד. מה יהיה בלעדי? מה יקרה אם הלו"ז לא יתנהל כמו שהילדים רגילים, או יותר נכון כמו שאני רגילה ומה יהיה עם הגעגוע?
קראו עוד:
אתגר הקיקי: המכונית נוסעת והילדים רוקדים
ההורים והילדים שדואגים לתיקי ביה"ס לכולם
היו לי פרפרים בבטן, אבל הצורך לטוס, לנקות את הראש ולאפשר לעצמי גם להתגעגע קצת לילדים היה חזק ממני. הבנתי שאין ברירה וברגשות מעורבים - יוצאים לדרך. אני חייבת לשחרר מהדאגה, מהשליטה, להבין שאבא יכול לעשות הכול, לסמוך עליו ועל הילדים. השארתי הוראות מפורטות על המקרר, לו"ז מסודר לכל ילד וקיוותי שיהיה בסדר. זה היה עבורי שיעור גדול בלשחרר.
שחררתי. לא לפני שהכנתי טבלה לקטנים, ביקשתי מהגדולות לצבוע איתם כל יום. זה נתן הערכה של זמנים מתי אמא חוזרת ועזר להם מאוד. הגדולות הפתיעו בבגרות שלהן. הן בחרו להם את הבגדים כי "לאבא אין טעם טוב", עזרו במקלחות, סיפור לפני השינה ובעיקר גילו בגרות מדהימה. נועה בת ה-12 אפילו שטפה את הבית יום אחד מבלי שאף אחד ביקש ממנה, זה היה מרגש.
הילדה פרצה בבכי
נסעתי, ביליתי והתגעגעתי. הקפדנו על שיחות וידאו ושלחנו סרטונים אבל לא הכול היה כל כך פשוט. באחד הבקרים עשינו שיחת וידאו כשהם בדיוק אכלו קורנפלקס. כולם חייכו ועל אוריה הקטנה ראיתי ישר מבט עצוב בעיניים. שאלתי אותה מה שלומה והיא פרצה בבכי. צחי לקח אותה הצידה, כנראה לא רצה שאראה שהיא בוכה. היה לא פשוט להמשיך את היום בידיעה שקשה לה. לראות את הילד שלך בוכה מרחוק ואת לא יכולה לחבק או לחזק, הוא יכול להמשיך את היום ואת נשארת עם הרגשות הקשים.
אחר כך הוא סיפר לי שבאותו יום היא בכתה בקייטנה והגננת המקסימה נתנה לה "חיבוק חיזוק" ועודדה אותה. בשיחה השנייה באותו יום היא כבר הייתה שמחה ומחויכת. לכולם יש רגעים קשים, ולהתנתק מאמא שנוכחת כל הזמן זה לא פשוט. אוריה קשורה אלי מאוד ולקחה את זה קשה מכולם, בכתה יותר ואני ניסיתי לחזק אותה ככל האפשר והבנתי שגם היא לומדת, בדיוק כמוני, להתמודד עם הקושי שבגעגוע ולנסות ליהנות מהשינוי, זה היה מבחן חשוב לשתינו.
כל יום גלידה
צחי אבא טוטאלי, אבל גם אבא שעובד מסביב לשעון. הוא רגיל לחזור הביתה כשכולם ישנים. החוויה עם הילדים מתנהלת בעיקר בסופי שבוע או חופשים. במהלך הטיול שלי הוא החליט לנצל את ההזדמנות ולהיות בבית ככל האפשר. הייתה לו אפשרות בחירה, הייתה עזרה מסביב, משפחה ובייביסיטריות זמינות אבל הוא החליט שאם זה לא מקרה חירום, הוא יוצא כל יום ב-15:00 ומגיע מוקדם הביתה.
הוא למד ליצור סדר עדיפויות, למד לסמוך על עצמו כאבא. מסתבר שהנסיעה שלי הייתה רווח לכל המשפחה. ההחלטה הזו הוכיחה את עצמה והוא זכה לזמן איכות עם הילדים, דבר שבשגרה לא היה קורה בתדירות כזו. הגדולות התרגשו שאבא נמצא יותר בבית, זה דרבן אותן לקחת עוד אחריות, לתרום גם ובינינו, הן מכירות את הלו"ז טוב יותר מאבא שלהן. לצחי היה חשוב להוכיח לי שאני יכולה לטוס בראש שקט ושהבית יתנהל על מי מנוחות. אני חושבת שזה גרם לו גם ללמוד ולאפשר לעצמו לחזור יום בשבוע מוקדם יותר, ליהנות מהילדים.
הבית לא קרס
אז מה קרה כשלא הייתי? למרות ההוראות המפורטות שהשארתי על המקרר, ראיתי כמה הם מנסים לשמור עליו וזה בסדר שהם "חורגים". זה דווקא נחמד לפעמים כמו לאכול גלידה כל פעם שחוזרים מהקייטנה. למדתי שלא הכול צריך להיות קשוח ומובנה, שאפשר להתגמש.
האחים התגבשו יותר ביניהם, עזרו בבית, לקחו אחריות - מיכל הייתה אחראית על הכלים, מילאה ורוקנה מדיח, נועה הייתה במחלקת הכביסה - קיפלה ופיזרה בארונות, וצחי, אחרי 14 שנות נישואין, למד לראשונה בחייו להפעיל מכונת כביסה.
בעיקר למדתי שגם אם הדברים לא מתנהלים כמו שאני רוצה או שאני תכננתי הם עדיין מתנהלים ואפילו טוב. אז אולי בעצם לי גם יש מה ללמוד מהם? למדתי שאבא יכול להסתדר מצוין, שהבית לא קרס ואפילו קיבלתי אותו נקי. למדתי שקורנפלקס זו ארוחה נפלאה, גם אם אוכלים שלוש פעמים ביום כי אבא לא יודע לבשל (בנסיעה הבאה אולי כדאי להקפיא יותר שניצלים). ברגעים האלו ממש מגלים כמה הסביבה תומכת ורוצה לעזור ושזכיתי ממש.
אז טסתי, הרשתי לעצמי אפילו ליהנות, הבית נהנה גם בלעדי, אבל כנראה שקשה לנקות את רגשות האשם ובקרוב אני יוצאת עם הילדים והבעל לחופשה משפחתית.
הכותבת היא אימא לארבעה ילדים, מנתחת התנהגות ומדריכת הורים וצוותי חינוך
מה עדיף - חופשה בחו"ל לבד או עם הילדים? צפו:
לפנייה לכתב/ת 
