"הילדה שלך פגעה בבת שלי - איך עמדת שם ולא עשית כלום?"
"הן נעמדו, כולן יחד, מחובקות לתמונה, וברגע הכי נעים שלפני התמונה, הילדה, שאמא שלה הייתה הצלמת, אמרה לבת שלי - 'עכשיו תלכי, אנחנו רוצות להצטלם לבד'. בתי נפגעה עד עמקי נשמתה, ואת לא עשית כלום". מי אתם, ההורים שלא מונעים מהילדים שלהם לפגוע באחרים?
הן קוראות לעצמן "המושיות"! חמש בנות, חברות, בתוך קבוצה גדולה של בנות. לפני כמה חודשים היא שאלה אותן אם היא יכולה להיות חלק מהקבוצה שלהן. שתיים הסכימו, אחת שתקה ושתיים התנגדו. ההתנגדות היתה מאוד אגרסיבית, נאמרו משפטים שלאוזן קשה לשמוע, הן לא חסכו במילים, כשהיא שם, לידן.
והיא נעלבה ונפגעה עד עמקי נשמתה מהמילים, מההתנגדות ומהשתיקה של הבנות. לרגע שיתפה אותן בתחושותיה אבל אז החליטה לזרום ולהמשיך, בדיוק כפי שהיה קודם. למרות גילה, ולמרות שנפגעה, היא הבינה את הרצון שלהן בקבוצה מצומצמת.
ואני, גם אני הבנתי את הרצון שלהן בקבוצה מצומצמת של חברות, זה לגיטימי בעיני, זה מותר. אבל איפה עובר הגבול כאשר פוגעים בבנות האחרות? יש כאן מותר ואסור? איך לומדים אותו? או יותר נכון, איך אנחנו ההורים מלמדים אותו?
באחד מהימים של החוג, אמא של אחת מבנות "המושיות" הגיעה. היא עמדה עם חמשת הבנות ואיתן, הילדה שלי. הן צחקקו להן יחד והאמא שהיתה שם הציעה לצלם אותן.
הן נעמדו, כולן יחד, מחובקות לתמונה, וברגע הכי נעים שלפני התמונה, הילדה, שאמא שלה הייתה הצלמת, אמרה לבת שלי - "עכשיו תלכי, אנחנו רוצות להצטלם לבד".
עוד כתבות:
מכורים לפורטנייט: כשהילד סגור כל הקיץ לבד בחדר
הבת שלי הולכת בלבוש חשוף
האם ששני ילדיה התאבדו עוזרת לילדים בעלי צרכים מיוחדים
לרגע, הבת שלי קפאה על מקומה והביטה באמא הצלמת שעמדה וחיכתה שהיא תעזוב כדי שהיא תוכל לצלם את הבת שלה עם שאר החברות "המושיות". הבת שלי עמדה וקיוותה שיקרה משהו. שמישהו יגיד משהו אחר, שמישהו יעזור לה.
היא הבינה שכולן מחכות שהיא תלך ושהמבוגר האחראי כאן, האמא שנוכחת כאן, לא תעזור לה להתמודד עם רגע ההשפלה, לכן הסתובבה והלכה.
בדיוק ברגע זה אני הגעתי, הבטתי מרחוק וראיתי איזושהי התרחשות. היא באה לכיווני עם חיוך מבויש, התרחקה מהמקום, ואני אחריה, ואז היא החלה לבכות.
היא סיפרה לי את הסיפור וכשסיימה אמרה - "את לא היית נותנת לדבר כזה לקרות. את היית מתערבת ואומרת שזו התנהגות לא חברית ושכולן מצטלמות יחד, שלא מוציאים ילדה אחת, שזה לא מכבד, ושצריכים להיות רגישים לאחרים".
חיבקתי, הקשבתי, הכלתי, הייתי איתה בכאבה ובעלבונה וגם קצת בכאבי כי הלב שלי נסדק, יחד עם שלה. באותו הרגע גם אני, כמוה, גדלתי עוד קצת, הבנתי עוד קצת. אני נשארתי עם זה איתי, ימים אחר כך. בהתחלה ממקום רגשי, כואב ואפילו כועס ואחר כך ממקום רציונלי, חושב ותוהה - איזה מסר האמא הזו העבירה לילדה שלה?
מה היא לימדה אותה שהיא יכולה לעשות, שמותר לעשות, שמוסרי לעשות, שחברי לעשות? האמא לא דיברה, היא לא אמרה לילדה שלי ללכת, היא לא העירה לה או צעקה עליה, היא רק עמדה וחיכתה, חיכתה שהיא תעזוב כדי שהיא תוכל לצלם את הבת שלה עם החברות שלה, בלי הבת שלי.
הילדים שלנו רואים אותנו
הורים יקרים, כאשר אנחנו שותקים אנחנו מדברים. לא במילים, בהתנהגות שלנו. את ההתנהגות שלנו הילדים שלנו רואים ומפנימים. הילדים הם צופים מעולים, הם לומדים את החיים, את נורמות ההתנהגות בחברה שלנו, את המותר והאסור, הטוב והרע דרך ההתנהגות שלנו.
המסקנה שהילדים מגיעים אליה מאוד פשוטה – אם אמא או אבא מתנהגים כך, אז זה בסדר, זה מותר, ככה מתנהל העולם, ככה אני צריך להתנהג בעולם. התנהגות של הילד שלא זוכה מאיתנו לשום יחס הופכת מהר מאוד ללגיטימית, מותרת ומקובלת בעיני הילד, ואז היא הופכת להיות שלו כי כך לימדו אותו בבית, והוא ישחזר אותה בגן, בבית הספר, בחוגים, מול החברים, מול המורים ומול המדריכים.
הילדים הם המראה שלנו – אז כשהילד שלנו מתנהג באופן שלילי, פוגעני, מעליב, או לא מכבד – שימו מולו מראה אחרת, טובה יותר, מכבדת יותר, מקבלת יותר, רגישה יותר. אם כל אחד מאיתנו ההורים יעשה יותר, העולם של הילדים שלנו יהיה עולם שנעים יותר לחיות בו.
הכותבת היא יועצת שינה, מדריכת הורים ומנחת קבוצות הורים במכון אדלר
לפנייה לכתב/ת 
