אין עוד מלבדו: תקועה על האקס המיתולוגי
היא מאוהבת בו מאז שהיתה בת 14. הוא, לעומת זאת, כבר מזמן המשיך הלאה, עזב את הארץ והקים משפחה, בזמן שהיא נותרה תקועה. בראשה אף גבר לא משתווה אליו, לא משנה כמה היא מנסה. אימון אישי
כמעט לכל אחד יש איזה מיתולוגי או מיתולוגית. החיים לימדו אותי שזה לא חייב להיות אקס, זה יכול להיות אפילו מישהו אקראי שהנפש הלבישה עליו תלי תלים של סיפורי גבורה או האדרה. והנה כך, אדם רגיל מן המניין הופך בתוך ליבו של אחר לפסגת השאיפות ולאדם הכי מהמם בעולם. ככה פחות או יותר זה היה עם גלי. היא ישבה מולי והודתה שהיא תקועה על האקס שלה. מבחינתה, כל גבר אחר, לא משנה כמה מהמם, מוכשר וחכם הוא, לעולם לא יוכל להשתוות אליו.
בעיניים מצועפות היא מספרת על עמית המופלא שהיה אח של חברת ילדות שלה, ובהמשך גם המפקד שלה בצבא. "עמיתי", פניה מוארות כשהיא מדברת עליו, הוא מבחינתה הגבר המושלם ביותר עלי אדמות. בן זוגה הראשון והמשמעותי אחרי הצבא, שהזוגיות עמו נקטעה באחת כשטס ללמוד בחו"ל, וביקש אחרי חצי שנה לנתק את הקשר כי זה מקשה עליו.
היא באה לבקר אותו פעם אחת בבוסטון, שמאז שעזב נשאר להתגורר בה. מאז היא עוקבת אחר משפחתו החדשה בפייס, ובעיקר אחרי הפרופיל של רייצ'ל, אשתו. "אני מבינה שזה כבר לא יקרה איתו", היא אומרת בקול סדוק, "אבל למה אף אחד לא מנשק אפילו את הקרסוליים שלו?".
אני מתשאלת עוד קצת ומגלה שמגיל 14 גלי למעשה מאוהבת בו. כבר אז היא האמינה שהוא יהיה בעלה והילדה הביישנית חיכתה לשעת הכושר שלהם. כנראה שאצל עמיתי בראש הסיפור היה קצת אחר. היא מדברת ואני קולטת את ההאדרה שהיא עושה לאדם כמעט זר, שקרוב לעשור לא ראתה או שוחחה עימו. אני קולטת שאני מדברת עם אותה ילדה בת 14 שהקדישה לו שירים וקישטה בלבבות את שמו. עמיתי נשמע באמת כמו בחור איכותי, לפחות הבחור שהיה עד גיל 23. יפה תואר, חכם, קרבי, אדיב, כריזמטי, חזק - כל המרכיבים שיכולים לבנות מיתוס טוב ומוצק בליבן של נערות.
אני גם מבינה שבשמונה השנים מאז שהרומן ההוא נגמר, גלי יצאה עם לא מעט בחורים. היא באמת ניסתה, אבל אף אחד לא היה כמו עמיתי והיא לא מוכנה להתפשר. היו בדרך עוד כמה ששברו לה את הלב, כאלו שעונים באופן מחשיד על הפרופיל של עמיתי, אבל היה לה קל יחסית להתגבר עליהם, "כי הם לא היו הוא, את יודעת". אנחנו מנסות להבין ביחד מה המיתוס של עמיתי משרת. הרי עמיתי סביר להניח השתנה, ובכל מקרה התקדם הלאה, וכל מה שנשאר זו ההשתקפות בראשה של גלי ולא המציאות עצמה. גלי מבינה שהיא הפכה את עמית לתערובת של הבחור שאהבה בנעוריה, יחד עם תכונות שהיא הלבישה עליו ממיתוסים אחרים, ממק דרימי ועד הפרופסור מ'בית הנייר'.
האהבה הפכה למיתוס
כשהיא מבינה שחלק גדול ממה שהלבישה על עמיתי זה בכלל לא עמיתי, אלא צירוף של דמויות מיתיות שהתגבשו בתוכה תחת שם אחד, משהו בה נשבר. "אני מניחה שזה שומר עליי שלא אטעה בבחירה", היא ממלמלת פתאום. "שלא אעשה טעות ואבחר בפחות ממושלם. שלא אפגע שוב". ככה זה עם מיתוסים. הם גדולים מכל מציאות, הם דמיון ויש להם תפקיד בחיינו - לשמור עלינו ממשהו. מדובר בחלק כמעט הישרדותי בנו שרוצה להאמין בסיפור גדול יותר, הרואי, על-מציאותי.
באחת הפגישות היא הראתה לי את ההודעה שהיא משכתבת שנים, ההודעה הזו שהיא לא שולחת לעולם. שכתבנו אותה קצת ושמנו אותה בצד רגע. גם גלי הבינה שעליה להתעמת עם הדבר הזה כדי להשתחרר ממנו סוף-סוף. זאת הסיבה שהיא אזרה אומץ ושלחה לעמיתי במסנג'ר את אותה טיוטה חרושה, בגרסתה המשוכתבת והמעודנת. להפתעתה, האדם שענה לה לא היה עמיתי שלה. זה היה עמית אחר, קצת ציני וממורמר, ששמח לקרוא ממנה אבל ישר גולל את קשייו, את תפיסות עולמו ואת הציניות שמסתבר שהיתה שם כל הזמן והפכה למרירות של גבר בן 30 שרחוק ממשפחתו וקצת אבוד בעולם.
"מצחיק", היא אמרה לי שבוע אחרי כן, בעודה מראה לי את ההתכתבות. "אם הוא היה כותב לי באתר היכרויות, כנראה שלא הייתי נותנת צ'אנס בכלל. את יודעת? הוא נשמע כל כך מריר ושונה, כבוי ומשועמם, עוקצני כזה. זה לא עמיתי שלי". הדרך לנפץ את המיתוסים שבלב עוברת דרך מפגש עם המציאות. עמיתי נשאר זיכרון נעורים, וגלי שוב מחפשת אהבה. רק שהפעם היא סוף-סוף פנויה.
עדי קמחי היא מאמנת אישית בנקודתיים - תהליכי זוגיות
