עוד שנה לצד בעלי? אלו לא החיים שהבטיחו לי
את שואלת למה אני לא עוזבת אותו וזהו? כי אני מורה, לא מרוויחה משהו שיכול להספיק לפרנס שלושה ילדים, והם עוד קטנים. עופר מאפשר לנו רמת חיים גבוהה, בוודאי כשהילדים קטנים וחשוב לי שלא יחסר להם דבר ושהם יקבלו את החינוך הכי טוב שיש/ ייעוץ
תחילת שנה היא זמן לחשבון נפש עבור רבים מאיתנו. מה עשינו בשנה האחרונה? האם חיינו הולכים לכיוון אליו פיללנו? לא תמיד קל לעשות חשבון נפש כי הוא עשוי להפגיש אותנו עם כאב, עם תחושות החמצה ולעיתים גם עם כישלון. "בכל שנה, כשמגיע ספטמבר עם החגים האלה, אני נכנסת לדיכאון של החיים שלי", סיפרה לי רונה, אישה כבת ארבעים. "אני קוראת לזה הדיכאון השנתי", הוסיפה. "כשאני חושבת על זה שמחכות לי עוד כל כך הרבה שנים לקום בבוקר ולראות את האיש הזה שנקרא לו בעלי ושאין לי שום דבר משותף איתו, זה הורס אותי. המחשבה על כל הלילות שאצטרך לשכב תחתיו, אוטמת את עצמי מלהרגיש משהו, מתפללת שזה רק ייגמר, שוברת את רוחי".
"אז ככה הולכות להיראות ארבעים השנים הבאות? כשאני חושבת על כך, אני רוצה למות. אלו החיים שהבטיחו לנו? לא ככה ראיתי את חיי. לפעמים אני מבקשת מאלוהים שפשוט ייקח אותי. את שואלת למה אני לא עוזבת אותו וזהו? כי אני מורה, לא מרוויחה משהו שיכול להספיק לפרנס שלושה ילדים, והם עוד קטנים. עופר מאפשר לנו רמת חיים גבוהה, בוודאי כשהילדים קטנים וחשוב לי שלא יחסר להם דבר ושהם יקבלו את החינוך הכי טוב שיש".
רונה מרגישה כלואה בנסיבות החיים אליהן נקלעה. כמוה, אנשים רבים חשים תקועים במצבי חיים שלא ניתן לשנותם. אבל מי אמר שמדובר בגזירות גורל? אנו נוטים לחשוב על חיינו כעובדות, עובדות מוגמרות. זו המציאות, אנו אומרים לעצמנו, וזה נכון. אך טבעי שנחשוב על חיינו כהכרחיים באופן השתלשלותם. בסופו של דבר, או ליתר דיוק בראשיתו של דבר, לא בחרנו להגיע לעולם, פשוט את מצאנו עצמנו בתוכו. גם לא בחרנו את הורינו, את השכונה בה גדלנו, את הלאום אליו אנו משתייכים. זה גם אף פעם לא עמד כאופציה אפשרית לשנות משהו מנסיבות אלה. אלא שאף כי יש בזה מן אמת, זוהי חשיבה סוגרת.
בהתבוננות זו, על החיים כעובדות, לעתים איננו מבחינים בינן לבין הפוטנציאל הגלום בהם. האדם הוא חיה משונה שמה שמאפיין אותה אינו רק ההכרח. מה שמייחד אותנו כבני אדם זו הפוטנציאליות שלנו. אך הפוטנציאל הוא דבר שאינו נראה. קחו למשל את פרח השושן. הוא בעל ניחוח נעים. כלומר, ריחו הנעים הוא עובדה. אך אם ניקח את הזרע שלו ונחפש היכן מסתתר הריח, גם אם נחתוך אותו לחתיכות הזעירות ביותר, לא נמצא בו את הריח. למה? כי הריח הוא פוטנציאל שהופך לעובדה בנסיבות מסוימות, כשהפרח פורח. הפוטנציאל, אם כן, אינו משהו שאפשר לאחוז ביד, אך הוא קיים בכל מצב או כמעט בכל מצב.
זכור לי סיפור שבשעתו הותיר בי רישום עז: סאם פיזאר, ניצול שואה שבילה זמן רב באושוויץ, סיפר כי באחד הימים שמו נקרא בין המועמדים להליכה לתאי הגזים. הוא התייצב בשורה עם שאר חסרי המזל, ומשם נלקח לצריף בו המתינו להיכנס למקלחות. שם, בחדר, האסירים התייחדו איש-איש עם מחשבותיו. פיזאר התבונן סביבו וראה בקצה החדר דלי מים ומגב. הוא ניגש לשם ובתנועות איטיות החל לנגב את רצפת החדר. אט-אט התקדם והגיע לפתח הצריף. השומר התבונן בו במבט משועמם ופטר אותו במנוד ראש. כך ניצל ממוות ודאי.
דיכאון או פתח לשינוי? אתם תבחרו
הפוטנציאליות קיימת בכוח, אך היא זקוקה לתנאים מסוימים כדי להתממש. ממש כמו שזרע השושן זקוק לרגבי האדמה, לשמש ולהשקיה כדי לצמוח. רונה מתארת את חייה כהוויה סגורה, אך היא לא נידונה למות בהם. היא בוחרת בכך. היא יכולה לשנותם בכל עת שתרצה. אפשרות אחת למשל היא לעבוד קשה יותר, ולהתפרנס באופן מספק יותר. זהו מחיר כבד, כמובן, אך לעתים המחיר שאנו משלמים על נוחות הוא גבוה יותר. לחופש להיות מי שאנחנו, ללא העמדת פנים, אין מחיר. אפשרות אחרת היא לנסות לשפר את המצב בו היא מצויה עם בעלה. האם יתכן, למשל, שביחסה הדוחה אותו היא מזמינה כלפיה התנהגות לא נעימה גם מצידו? האם נדמה לה שבעלה עופר אינו מרגיש את יחסה המנוכר כלפיו?
מה הוא מרגיש, לדעתה, כשהיא שוכבת שם ומתפללת שזה ייגמר? הוא בוודאי מרגיש כמו חפץ, ופועל בהתאם. האם ניתן לראות את הפוטנציאלים החיוביים בעופר שלא יצאו עדיין לאור ולעזור להם להתממש? אם למשל, היתה רונה מוצאת בתוכה כוחות לראות משהו שהיא אוהבת בעופר, האם יתכן שזה היה משפיע עליו לטובה? מניסיוני, שינוי כזה יכול להיות דרמטי ביחסים. יש אנשים שכאשר אנו מתבוננים בהם באורח סגור, הם אינם מצליחים להביא לידי ביטוי צדדים אחרים שלהם.
"היא ממילא לא תבין, היא ממילא לא תראה אותי", הם אומרים לעצמם, ומסתגרים בקליפתם. לעתים גם יחסים שנראים אבודים יכולים להפוך למשהו אחר לחלוטין, אך זה מחייב אותנו לחשוב מחוץ לקופסה. לאפשר לפן הרחב של הדברים להופיע, לא לכווץ כל מצב לאמירה השחוקה – "זה מה יש". העניין הוא שהחשיבה שלנו על עצמנו ועל העולם היא חשיבה שמהולה תמיד בהלוך רוח כלשהו. כשאנו בהלוך רוח פסימי, חשיבתנו סגורה וסוגרת. זוהי חשיבה שאינה מאפשרת תנאים לפוטנציאלים להופיע. כשאנו נותנים מקום לתקווה, אפשרויות חדשות עשויות לצמוח. התקווה היא הקרקע שלהן. אפשר, אם כן, לעבור את החגים בדיכאון של החיים, ואפשר גם לראות בתחילתה של שנה פתח לתקווה. לו יהי.
ענת פרי היא פסיכולוגית קלינית ופסיכואנליטיקאית
