מה אפשר ללמוד מהעבר שנתן זך התאמץ למחוק?
נתן זך דיבר לראשונה על אביו שהתאבד בגיל 83, דן פגיס הסתיר את שמו האמיתי עד יום מותו: חוקר הספרות מיכאל גלוזמן כתב ספר על ההדחקה והשתיקה בשירה העברית אחרי קום המדינה. בריאיון הוא מסביר את המלנכוליות שלה ומסמן את השלב שבו נחלש מעמדה - הרבה לפני הסמארטפון
זֶה יִהְיֶה כָּל כָּךְ מְעֻדָּן בַּסּוֹף, –
הִיא אָמְרָה וְהִתְכַּוְּנָה לָזֶה.
אֲבָל לִי יֵשׁ לִפְעָמִים הַרְגָּשָׁה שֶׁאֲנִי טוֹבֵעַ בַּזְּמַן,
יֵשׁ לִי הַרְגָּשָׁה שֶׁאֲנִי טוֹבֵעַ מִזְּמַן,
הִסֵּס.
זֶה הַכֹּל מִפְּנֵי שֶׁאַתָּה שׁוֹקֵעַ, הֵשִׁיבָה.
זֶה הַכֹּל מִפְּנֵי שֶׁאַתָּה שׁוֹקֵעַ, אַתָּה יוֹדֵעַ.
דליה רביקוביץ לא לגמרי הבינה את השיר שנפתח בשורות האלה והופיע בספר "שירים שונים" של נתן זך מ-1960 – אבל זה ממש לא הפריע לה. ב-2001, בערב שהתקיים במלאת 70 שנה להולדת המשורר, היא סיפרה על המפגש הראשון שלה איתו, על "דף נייר שעבר מיד ליד ועליו היה כתוב שיר שנקרא 'משנה לשנה זה'. היינו מעתיקים אותו בכתב יד. לא היה שום ספק בינינו, עד כמה השיר הזה הימם אותנו, גרם לנו לעונג. אני חושבת שזה היה משהו דומה לאקסטזי ללא נזק. גם היום, אחרי ארבעים שנה, אני לא בטוחה שאני מבינה פה כל שורה, מה שנשאר בעינו זו עוצמת הקסם. אני מרגישה שיש פה דיאלוג, אני מרגישה שמישהו מדבר, אני מרגישה שהמילים נצמדות אליי, אני מרגישה שאני מסכימה אליהן, אני לא בטוחה שאני מבינה. אני לא בטוחה שאני צריכה להבין".
אלו היו ימיו הראשונים של עידן חדש בשירה העברית, נקודת הפתיחה של הספרות הישראלית, שלאחר 1948 נותרה ללא היעד הלאומי שעמד באופק הכותבים בארץ עד אז. אל ההנגאובר התפל של הבוקר שלמחרת התעוררה חבורת משוררים שכתבה אחרת. דור המדינה, מכנים אותם, ומספרים שהם הביאו לשירה שלנו קצב אחר שלא נשמע לחוקים של משקל וחריזה סדורה, שפה יומיומית ומינימליסטית, לא מעט אירוניה, ואת אותו "אני" זכי מפורסם ומהפנט, דובר יחיד, שלא מדבר בשם ציבור, נחשף אל העולם מנקודת מבט תלושה, ורק רוצה רגע אחד שקט בבקשה.
מה שלא מדובר בנוגע לאותו דור הוא המלנכוליה שליוותה את כתיבתם של רבים ממשורריו. לפעמים ביצירתם הם השתדלו להסתיר את מקורות העצב שהביעו, או במקרים מסוימים לא הבינו אותו בעצמם. הפרספקטיבה הזו מלווה את ספרו זוכה פרס בהט של חוקר הספרות פרופסור מיכאל גלוזמן, "שירת הטבועים: המלנכוליה של הריבונות בשירה העברית" (ידיעות ספרים, הוצאת אוניברסיטת חיפה). חמישה משוררים ענקיים נבחנים בספר הזה. דרך התבוננות אחרת על דמויות קאנוניות בשירה העברית, שנדמה כאילו כבר נקראו מכל כיוון – מוצע פירוש חדש ליצירותיהן ונרקם סיפורו הלא מוכר של דור.
על השתיקה
נתן אלתרמן, נתן זך, אבות ישורון, דן פגיס ודליה רביקוביץ – מספיק להביט ברשימת המשוררים שבהם מתמקד גלוזמן כדי להבין שהסיפור שמסופר כאן על שירת דור המדינה הוא לא זה שמלמדים בתיכון. אומנם יש בה שני נציגים מובהקים (זך ורביקוביץ), אבל גם שני משוררים השייכים לדור הקודם (אלתרמן וישורון), ומשורר שמתאים מבחינת גילו, אך נקרא עד כה בעיקר בהקשרים של שירת שואה ובחייו השתדל להתבדל מקבוצות ספרותיות. מלבד זה לא מופיעים ברשימה הזו כמה שמות מהותיים.
"הספר חסר. אני לא מתבייש להגיד את זה", אומר גלוזמן בריאיון. "זה מוזר לא לכתוב פרקים על עמיחי ואבידן בספר על שירת דור המדינה. לעומת זאת היה לי חשוב לכתוב פרק על אלתרמן למרות שהוא לא שייך אלא להפך – זה שמרדו בו; והיה לי חשוב לכתוב על ישורון שבשנים האלה חווה סוג של רנסנס. על עמיחי כתבתי פרק מאוחר יותר, שיצא כמאמר. היו עוד אנשים שעניינו אותי והייתי כותב עליהם אם היה זמן, כמו מקסים גילן למשל, אבל בסוף ספר הוא סיפור אחד, גם אם יש בו כמה קווי עלילה, ובשלב מסוים צריך לשחרר אותו".
ואולי טוב שהספר שוחרר כך. הרכב הנציגים הלא קונבנציונאלי מגלה כמה מבטנו על ההיסטוריה של השירה נוטה לרומנטיקה, ושההבחנה בין דורות אמנותיים לעיתים חוטאת למורכבותה של המציאות. כך למשל מתברר שהמרד של זך באלתרמן – רצח האב הדרמטי בעלילות השירה העברית – דווקא הסתיר קרבה בין הדוברים שמתחבאים בשירתם. גלוזמן מראה כיצד שניהם לא חושפים דבר מהביוגרפיה שלהם ביצירה; איך אצל שניהם, אם להשתמש במילים התקיפות שזך הפנה לאלתרמן בלי להבין כמה המשפט רלוונטי גם לו, "פגומה היכולת להיות אדם משתתף בעולם ולתת ביטוי לכך". כך גם מתברר הקשר שבו עוסק גלוזמן בין הכותבים בזמן הזה. קשר שלא נוגע לאלמנטים המחדשים המזוהים עם דור המדינה, אלא לאותה שתיקה ומחיקה, שלזך עצמו לקח זמן רב להכיר בה.
"כשהייתי בתיכון בסוף שנות ה-70, זך היה המשורר הכי מדובר והכי משפיע. משהו בפשטות של הלשון שלו הילך עליי קסם. הוא היה המוטיבציה לכתוב את הספר – האהבה אליו", גלוזמן מסביר מה הביא אותו למחקר. "אבל לא הצלחתי לכתוב את הפרק. התחלתי והפסקתי וחזרתי אליו. לאט לאט נבנו כל הפרקים האחרים והרגשתי שלאותו דבר שאני מרגיש כלפי שירת זך – קשה למצוא מילים. פתאום הבנתי שבזך יש משהו מאוד שתקני וסרבני. בשירה המוקדמת שלו הוא מאוד אנטי-ביוגרפי, אי אפשר לדעת עליו כלום".
השתיקה הזו הייתה מוכרת לגלוזמן מביתו. "משהו בזה הדהד את השתיקה של ההורים שלי על נסיבות ההגירה שלהם לארץ. ההורים שלי היו מאוד דברנים, אקסטרוברטים, ולא פחדו ממחלוקת ומעמדות אקסצנטריות בכל מיני מובנים – אבל על הנסיבות של העלייה לארץ ומה שחוו כאן בשנים הראשונות הם לא דיברו. פתאום ראיתי שעמיחי היגר לארץ, זך, אלתרמן, ישורון ופגיס – למעט דליה רביקוביץ, שעברה סוג של הגירה פנימית אחרי מות אביה כשהגיעה לקיבוץ – כולם היגרו לכאן, והותירו את החלק הזה מושתק, לא מדובר. כשהבנתי את זה, מצאתי דרך להגיע ללב שירת זך. הבנתי שדווקא התוכן השתוק, הדברים שעליהם הוא לא מדבר – הם העיקר".
על מה זך לא מדבר?
"אנחנו לא יודעים כמעט כלום על עברו, וזה נורא בולט שהוא לא רצה שנדע. בשירים הראשונים שפרסם בעיתונות יש נגיעות בישראליות, במצב הישראלי, תיאורים של רחובות, אבל ב'שירים שונים' כבר אין שום דבר מזה. הכל עובר מעין הפשטה והשיר קורה באיזה מרחב שהוא שום מקום. הוא לא כותב דבר על עברו הביוגרפי הקשה ועל העלייה הטראומטית של הוריו לארץ. הוא יחשוף פרטים מהסיפור רק ב-1997 בספר 'מות אמי'. כך רואים שב'אני' הזה של זך, שתמיד הבנו כאישי – יש דווקא יסוד אימפרסונאלי".
במסגרת העיסוק המאוחר של זך בעברו, גלוזמן מזכיר בספר את הריאיון החושפני שקיים עם קובי מידן ב"חוצה ישראל" לפני כארבע שנים. אז בפעם הראשונה, בגיל 83, סיפר שאביו התאבד. כמו כן דיבר על חייהם הקשים של הוריו – שני יקים שלא התערו במציאות בארץ ועד סוף ימיהם לא דיברו כמעט מילה בעברית.
חוסר היכולת להתמודד עם הכאב על הוריו ניכר בדבריו של זך מ"מות אמי", שמצוטטים בספרו של גלוזמן: "חזרתי הביתה מהלווייתו של אמיל חביבי. הקיץ רק החל אבל בחדר עמד חום כבד. פזור דעת, זכרתי פתאום שעדיין לא מצאתי את התרגומים שביקשתי לפרסם בקונטרס שירה שעמד לצאת לאור. כבר חיפשתי בכל מקום. נותר עוד מקום אחד שלא חיפשתי בו. מערכת פלסטיק בת שלוש מגירות הניצבת על שולחן הכתיבה שלי. במגירה השלישית מצאתי צרור רשימות בלתי זכורות לי בכתב-ידי. התיישבתי והתחלתי קורא. עד מהרה הוברר לי שכתבתי אותן לפני שנים רבות, מיד לאחר מות אמי. ככל שהוספתי וקראתי נעשו הדברים קשים יותר ויותר. לולא מצאתי אותם, במקרה, היו דפים אלה נותרים גנוזים במגירת הפלסטיק. מוזר, הרהרתי, אדם חוזר מהלוויה ומוצא דווקא אז, דפים שכתב, ולא זכר שכתב, לפני 15 שנה, על מות אמו".
ההדחקה הזו, בעיני גלוזמן, משכה את זך המוקדם לשירה שלעיתים אינה מובנת, מייצרת אפקט רגשי יותר ממשמעות. "הספר מנסה להבין את שנות ה-50 כרגע היסטורי שבו השירה ספוגה במלנכוליה", הוא מסביר. "פרויד מסביר שהמלנכולי לא יודע מה אבד לו, כלומר מה המקור של צערו. גם אדם שחווה טראומה לא תמיד יכול להסביר מה אירע לו משום שהטראומה פורמת את השפה. הספר קורא טקסטים מאוד לא נגישים, לא קוהרנטיים לכאורה, ומנסה לדובב את מה שהשירים לא יכולים לומר במפורש. המשוררים שאני דן בהם בספר עסוקים במחיקת זהות. לנתן זך קראו בגרמניה הארי זייטלבך, לאבות ישורון קראו יחיאל פרלמוטר, שמו של יהודה עמיחי היה לודוויג פויפר ושמו הפרטי של דן פגיס, שהוא הסתיר עד יום מותו, היה סוורין. השירה המלנכולית הזו עסוקה במחיקה של העבר הגלותי, שאסור להתאבל עליו, וזה בא לידי ביטוי בשירה במגוון צורות".
בארות של יגון
דיכאון חברתי. כך תיאר את התחושה בארץ לאחר קום המדינה בנימין הרשב, שחבר לזך בחבורת לקראת. "זה לא דיכאון של היחיד אלא דיכאון חברתי שהשתרר בישראל", אומר גלוזמן. "הוא דיבר על הזמן הזה במבט לאחור כימים של הלם. הלוחמים חוזרים ממלחמה נוראה שנמשכה המון זמן ונהרגו בה 6,000 חיילים, שזה אחוז מתושבי המדינה הצעירה. כל זה כמה שנים לאחר מלחמת העולם השנייה, כשהארץ מלאה בניצולי שואה טראומטיים, שעכשיו מצטרפות אליהם הרבה משפחות שכולות ופצועים ממלחמת השחרור. ב-1950 מתחילה העלייה ההמונית ואיתה מגיעים לכאן אנשים רבים שחווים עקירה. גם אם עלו מסיבות אידיאולוגיות – הם הגיעו למעברות, לעוני, לצנע הנורא שהיה בארץ. אלה היו זמנים מאוד קשים והתעניינתי בתגובה של השירה הצעירה באותה עת לאקלים התרבותי הזה.
"נתניהו עומד בכנסת ומדבר על החמוצים. אם היה קורא את ההיסטוריה של שנות ה-50, היה רואה שהאכזבה והמלנכוליה והחמיצות היו תגובות מאוד נפוצות של הלוחמים שחזרו ממלחמת השחרור. הם הלכו להילחם על דברים גדולים אבל שבו אחרי שהכול נגמר למה שנקרא 'יום קטנות'. כשאני מדבר על המלנכוליה של הריבונות אני מדבר על האקלים הזה, שכמעט לא דיברו עליו ובטח שלא הבינו שהשירה עוסקת בו או מדברת אותו".
כאמור, גם המשוררים שהביעו את הכאב הזה, לא הסבירו או הבינו שבו הם עוסקים. דרך קריאה בשירים משלבים שונים ביצירתם, גלוזמן מראה שכל אחד מהם התוודע למקורות הצער שלו בשלב מאוחר בחייו. יוצאת הדופן היחידה מהבחינה הזאת היא דליה רביקוביץ, שניסחה עמדה דומה לזו שמציע גלוזמן כבר בשנותיה הראשונות של המדינה.
"דליה רביקוביץ היא הגיבורה של הספר שלי", גלוזמן ממהר להסביר כששמה עולה. "מעבר למשוררת הענקית שהייתה, היא ניחנה בראייה חברתית, פוליטית וספרותית יוצאת דופן. בשעה שכולם מדברים על השירה הזו בסוף שנות ה-50 במונחים של מהפכה צורנית – המרידה בנורמות של אלתרמן ושלונסקי, בבית המרובע, בשירה השקולה, בטון החגיגי מדי – היא מבינה את בני דורה באופן אחר לגמרי ואומרת בריאיון לגאולה כהן, ששאלה אותה למה היא לא כותבת על השואה והתקומה: 'הדור הצעיר בספרות העברית החדשה צבר לתוכו שרשרת כזאת של שואות עד שהוא אינו נוקב עוד בשמה של אף אחת מהן. לכאורה כל איש כותב על יגונו הפרטי בלבד, אבל מאין נפערו לאנשים בארות יגון כאלו?' זו אמירה כל כך נועזת. התשובה שלה מהפנטת בחכמה, בראייה של סבל התקופה, בהבנת אירועים כל כך טראומטיים שכמעט אי אפשר לספר עליהם".
רביקוביץ היא גם זו שהעניקה לספר את שמו. את אותו ריאיון היא מסיימת כך: "מכל מקום נדמה לי שאיש לא יוכל לגעור בנו כשם שגער הקב"ה במלאכי השרת בטבוע פרעה וחילו בים-סוף, לאמור: 'מעשי ידי טובעים בים ואתם אומרים שירה?' השירה האחת והיחידה שיש לנו היום היא שירה של טבועים". כך, מסביר גלוזמן בספר, "דווקא לאחר הנצחון במלחמת העצמאות והשגת הריבונות רואה רביקוביץ את השירה כמבטאת הוויה של מוות ורומזת לטראומטיות שבמעשה השירי עצמו, שהרי הטובעים, שפיהם מתמלא מים, אינם יכולים לשיר".
מי צריך משוררים כשיש מדינה
בין היתר חוזר גלוזמן בספר לפגישה שערך בן גוריון כמה חודשים לאחר תום מלחמת העצמאות עם בכירי המשוררים, הסופרים, המבקרים ואנשי הרוח בתרבות העברית. היו שם בין השאר אלתרמן, אורי צבי גרינברג, אברהם שלונסקי, לאה גולדברג, יעקב אורלנד, מרטין בובר חיים גורי וס. יזהר. הם שוחחו על תפקידה של הספרות לאחר קום המדינה.
כשמגיע תורה של גולדברג, היא אומרת: "פעם, שלא כמנהגי, יצאתי במוצאי שבת לשפת הים של תל אביב לטייל ולראות את הקהל. ראיתי המוני אנשים, שהפרצופים שלהם אמרו לי שהם לא קראו ספר, שיעבור זמן רב עד שיקראו ספר; עם זר, שעדיין איננו מכירים אותו; רובם עולים חדשים. מהם שנמצאים כבר בארץ זה זמן מה, אך עוד לא צורפו אל החוג הזה שאנו חיים בו. אם לא נגיע באיזו דרך שהיא אל אלה שראיתי במוצאי שבת על שפת ימה של תל אביב – והם היו רבים מאוד – נישאר חוג של אינטליגנציה בתוך האינטליגנציה, והספרות תתנוון ולא יהיה לנו קשר עם העם".
הנבואה הזו לא רחוקה ממה שהתרחש וממציאות ימינו. גלוזמן מתעקש שהרגע המשמעותי שבו חלה ההתרחקות של הציבור מהשירה היה אז, עם קום המדינה. "אחד הדברים שהיה לי חשוב להראות זה שהירידה במעמד השירה לא התרחשה עם המצאת האינטרנט, הסמארטפון או בתרבות הצרכנית של שנות האלפיים. יום לאחר הקמת המדינה, אצל הסופרים יש תחושה עזה שמרגע זה התפקיד של הספרות השתנה. במהלך המאבק לעצמאות לאומית אנשים עמדו בכל יום שישי על המדרגות של בית דבר בשינקין כדי לקרוא את הטור השביעי של אלתרמן. זך לא יכול למלא את הפונקציה הזו והוא גם לא רוצה. באחד משיריו הוא אומר: 'אני לעצמי אני שר'. הוא מוותר מראש על האפשרות להידבר עם קהל רחב. הוא אליטיסט, בודד, מיזנטרופ, קצת א-לאומי, אומר אני אזרח העולם, והוא מאוד משפיע על השירה העברית. משוררים מעריצים את מה שהוא עושה, אבל הוא מאבד את הקהל הרחב. זה נכון שעדיין ציבור גדול קרא את המשוררים האלה, אבל משהו קורה במקום של השירה בתרבות. רואים שמשנות ה-70 ואילך, למרות שיש משוררים נפלאים ממש – הפרוזאיקונים נמצאים במרכז תשומת הלב התרבותית".
מעבר לירידת מעמד השירה, גם תפקידם של הסופרים והמשוררים השתנה לחלוטין. "אני לא חושב שבנימין נתניהו קורא ספרות יפה אבל הוא קורא היסטוריה. הוא אדם מלומד מאוד, ובכל זאת קשה לדמיין אותו מזמין קבוצה של 40 סופרים כמו שעשה בן גוריון, לשאול אותם מה הם צריכים, כיצד הם רואים את האחריות של המדינה לתרבות ומה הם רוצים לייעץ לו בהקשרים של קליטת עלייה וחינוך. הדגם של הצופה לבית ישראל, ששלט בספרות העברית לאורך הרבה מאוד שנים, העניק לסופרים ולסופרות חשיבות תרבותית עצומה, אבל היום הם לא נהנים מהמעמד הזה והספרות הישראלית צריכה קצת להמציא את עצמה מחדש. זה קורה וזה תהליך ארוך".
ללכת בעולם בלי עור
גלוזמן בן 56. הוא מלמד בחוג לספרות באוניברסיטת תל אביב ועומד בראש סטודיו ללימוד יוגה בשיטת איינגר. הוא בן זוגו של השף ארז קומורובסקי ומחלק את זמנו בין תל אביב לישוב מתת שבצפון. בין מחקריו הקודמים שראו אור הספר "הגוף הציוני" (הקיבוץ המאוחד), הבוחן את יחסה של הספרות לציווי הציוני לכונן מודל חדש של גבריות. לאחרונה ראה אור הספר "עד ארגיעה", בעריכתו המשותפת עם מיכל בן-נפתלי - קובץ מאמרים של רונית מטלון, שיצא לאחר מותה.
את "שירת הטבועים" גלוזמן מקדיש לסופרת, שלדבריו, הייתה אחד האנשים הקרובים לו בעולם. "היינו ממש חברי נפש לאורך כ-20 שנה. אדם שהייתי מדבר איתו כמעט כל יום. מעבר לחברות האישית המאוד עזה היה לנו גם דיאלוג ספרותי מאוד פורה. היא הייתה מבוגרת ממני בשלוש שנים. לא הכרנו אז אבל למדנו באותו חוג לספרות באוניברסיטת תל אביב. האהבה הזו לזך או לרביקוביץ – העברית שדיברה אלינו בצורה כל כך מתאימה כשהיינו צעירים – אלה דברים שמאוד חיברו בינינו. ורונית הייתה אחד האנשים הכי מבריקים שהכרתי. יש סופרים נפלאים שהם לא בהכרח אינטלקטואלים. רונית הייתה סופרת מסות מאוד עוצמתית. זה בא לידי ביטוי במסות שלה גם בספר שהיא פרסמה בחייה, שנקרא 'קרוא וכתוב' וגם בספר שהיא הוציאה לאחר מותה".
העבודה על "עד ארגיעה" קיבלה תוקף ייחודי לאחר מותה של מטלון. "בגלל שהיינו מאוד קרובים, היא הראתה לי כמעט כל רשימה כזאת לפני שפרסמה", גלוזמן מספר. "ידעתי שהיא הכינה את הספר הזה לפרסום אבל לא נחשפתי אליו כיחידה אחת. כשקראתי את כתב היד השלם, שלושה שבועות אחרי שמתה, נדהמתי מהכוח שלו, מהעניין שיש בו, ובעיקר מלשמוע את הקול של רונית. הרגשתי שאני שומע את הקול שלה כמישהי שעומדת מולי ומדברת. זו הייתה חוויה עוצמתית".
בסוף ספרו, גלוזמן מצטט מההספד שכתבה מטלון לדליה רביקוביץ. היא מתעכבת שם בין השאר על היכולת המיוחדת של המשוררת לראות את הדברים
נכוחה, להרגיש באמת את הכאב של האחר. יכולת שאפשרה את זיהוי שירת בני-דורה כשירה של טבועים - אותה אבחנה שעומדת בלב מחקרו של גלוזמן. "בסיום ההספד רונית מבהירה למה היא קוראת לה דליה ולא רביקוביץ", הוא נזכר. "היא אומרת שזה מפני שבמשך שנים היו קרובות, אבל גם מתייחסת לכך שבשלב מסוים דרכיהן נפרדו. 'היא לא הייתה אדם קל, וגם אני לא הייתי משהו', כתוב שם. זה כל כך מאפיין את רונית – גם לספר את האמת, שדליה לא הייתה אישה קלה, אבל גם לצחוק על עצמה. היה בה הומור, יושר, יכולת ביטוי חריפה, וגם עמדה אתית ביחס לכתיבה. היא אומרת: 'דליה התהלכה בעולם בלי עור, ולכן היא חוותה כל עוול, גם כשהיה בצד האחר'. גם ברונית היה משהו כזה. גם רונית התהלכה בעולם בלי עור".
