כיפור בעידן #MeToo: לבקש סליחה מנשים שפגעתי בהן
"בואי נגיד שמצאתי את עצמי מתייחס לנשים המקומיות כמו לזבל. היינו מעמיסים אותן כאילו שהן בובות חסרות נשמה. היום כשליה בת 7 אני נזכר איך התנהגנו לנשים שם ובא לי להקיא על עצמי. אני לא מאמין שהייתי שותף לזוועה הזו ועכשיו אני רוצה לכפר"/ אימון אישי
נאור הגיע אליי לפני כמה חודשים, מבקש פרק ב', מחפש אהבה אבל חבול בלשון המעטה מפרק א׳. הוא גבר מרשים מאודֿ שרואים את שאריות נעוריו הפרועים בקעקועים שמעטרים את זרועותיו וכנראה מקומות נוספים בגופו. שמעתי המון על הזוגיות עם גרושתו, מירב, על סצנת חיי הלילה ששניהם הכירו בה והמשיכו להיבלע בתוכה גם אחרי שנולדו הילדים. ועם כל מסיבה, כל דלקה, כל איבוד חושים, הלכו שניהם והתרחקו זו מזה עד שהיא התאהבה במישהו אחר, והוא ארז את עצמו ויצא מהבית. יש בתמונה שני ילדים, ולב שבור ומדמם אחד.
עוד בנושא:
השנה של #metoo ולאן אנחנו הולכות מכאן?
שנתיים אחרי הגט הוא הגיע אליי. "אני ממש רוצה קשר אבל מבין שיש לי מורכבות גדולה מול נשים", הוא אמר. "אני פגוע מהן". התפר הזה שבין ראש השנה לכיפור, טומן בחובו אפשרות לסליחה לאחרים ולעצמנו. ויש משהו בסליחה שמהווה את אחד התהליכים העמוקים והחשובים ביותר שאנחנו צריכים לעבור על מנת לפגוש את עצמנו באמת, להיטיב את מערכת היחסים הפנימית ומשם את המפגש שלנו עם העולם. אני נוטה להיצמד ללוח השנה העברי, למועדים וימי חג על מנת להבין את הנפש, ויום הכיפורים הוא אחד המועדים החביבים עליי, כזה שמביא את האפשרות לסליחה עצמית או לפחות מביא אל קדמת הבמה את השיח העצמי על מחילה וחמלה.
כששאלתי אותו על מה הוא צריך לסלוח לעצמו, הוא גמגם ואמר, "את יודעת, עם כל השנה הסוערת הזו של#Metoo הבנתי שפגעתי בלא מעט נשים כשהייתי צעיר". כאישה, ההקשר של #Metoo ופגיעה בנשים מצמיד אותי מיד אל הכורסא. אלו הרגעים בחדר שאני צריכה לנשום עמוק ולהזכיר לעצמי שאין מקום לשיפוטיות שלי בתוך המרחב הזה. שעליי להיות נקייה עבורו ועבור התהליך שלו. למה אתה מתכוון, שאלתי אותו, והוא סיפר איך אחרי שהשתחרר מ'דובדבן' הרגיש שעליו 'לפרוק כל עול', ומצא את עצמו בקאסה בקולומביה. "תביני, היו ערימות של סמים, ופוסט טראומה לא מודעת, והסטנדרט שם מטשטש היטב את גבולות המוסר".
"בואי נגיד שמצאתי את עצמי מתייחס לנשים המקומיות כמו לזבל. היינו מעמיסים אותם כאילו הן בובות חסרות נשמה. היום, כשליה בת 7, אני נזכר איך התנהגנו לנשים שם ובא לי להקיא על עצמי. אני לא מאמין שהייתי שותף לזוועה הזו, והלוואי שיכולתי להגיד שזה היה משהו חד-פעמי שקרה רק בחו"ל, חצי שנה של הוללות חסרת מעצורים, אבל לא. כשחזרתי לארץ הייתי בטוח שאני עדיין כל יכול ושכל אישה היא חפץ. כמו שאת יודעת הייתי שנים בסצנת המועדונים בתל אביב, וגם שם היו פעמים שהתנהגתי כמו חזיר וניצלתי את העובדה שנשים, או יותר נכון בנות שיכורות או דלוקות…", הוא מדבר ואני מרגישה בבטן את הבחילה.
לא קל לשמוע את זה ככה, ממקור ראשון, ובטור הזה בחרתי שלא לפרוט את כל סיפוריו שבחלקם היו ציוריים ומלאי פרטים. הדיסוננס הזה, בין הגבר הרגיש והכנה שיושב מולי בחודשים האחרונים מדי שבוע, לבין הגבר הפוגעני שעולה מתיאוריו, לא פשוט לי. מודה. "את יודעת", הוא המשיך, "לפעמים אני חושב על קארמה ותוהה האם כל הסיפור עם מירב הוא לא עונש על איך שנהגתי בנשים. אני נגעל מעצמי, ותוהה אם בכלל מגיע לי להיות במערכת יחסים, להיות נאהב".
4 השלבים לסליחה עצמית
המעשים שנאור מתאר כמעט בלתי נסלחים. אני אומרת ״כמעט״ כי בסופו של יום, אנחנו צריכים למצוא מקום לסלוח במידה ויש חרטה אמיתית ותיקון. במידה ועוברים את ארבעת השלבים לסליחה עצמית. השלב הראשון בתהליך שכזה הוא ההכרה. להבין ולדעת שמה שעשיתי היה פסול ושגוי, ואין שום תירוץ חיצוני שיכול לסנגר על מה שהיה שם. נאור הבין זאת כשאמר: "במשך שנים כשנזכרתי במה קרה שם בקולומביה, הייתי מסביר לעצמי שזה בגלל הלחצים מהצבא, אבל היום אני לוקח אחריות בלעדית. לא משנה באיזה מצב הייתי, אני עשיתי את זה. אני האחראי הבלעדי, לא משנה הנסיבות".
השלב השני והמשמעותי הוא החרטה. נאור שם. מתחרט על כל רגע, על כל חפצון, על כל גבול שחצה. במידה ומגיעים בתהליך הסליחה העצמית רק לשני הסעיפים הללו, התחושות מאוד קשות. האשמה בועטת בפנים, והכעס והסלידה העצמית יכולים להרקיע שחקים. זה מצב פסיכולוגי לא פשוט, הגובל בשנאה עצמית. על מנת להשלים את התהליך חשוב שיתקיימו שני שלבים נוספים - התנצלות וכפרה. מאחר ונאור לא יכול לאתר את הנשים שפגע בהן בקולומביה, ובכלל, לא תמיד נוכל להתנצל בפני מי שפגענו בו ולא תמיד הוא או היא יקבלו את סליחתנו, ניתן לעשות את השלב הזה בתוכנו, פנימה.
נאור בחר להכין רשימה ענפה של סיטואציות, נשים ואנשים שמהם הוא מבקש סליחה. עם תום הרשימה הוא הבין שיש עוד אדם אחר שהוא צריך להתנצל בפניו וזה הוא עצמו. "אני מתנצל על הניתוק שלי", אמר לבסוף. "על הערך העצמי הנמוך, על המצב הנפשי המעורער שהייתי בו ועל זה שלא היתה לי המודעות או הכלים שיעזרו לי לבקש עזרה אז זה יצא ככה, אלים כל כך כלפי נשים אחרות".
הוא מדבר ובוכה. גבר עטור שרירים וקעקועים שמתפרק לרסיסי אשמה, ואני מבינה כמה משמעותי עבורו השיח הזה, כמה זה היה חייב להיפתח, לעבור פרוסס. השלב האחרון הוא כפרה. לכפר על מעשיו. וכשנאור מבין שזה השלב הבא אפשר לחוש את ההקלה על פניו. ממש התרגשות. אני מבקשת ממנו לחשוב איך יכפר ומה תהיה הדרך שלו. "זה ברור לי", הוא אומר ישר. "אני רוצה להתנדב. אולי במוקד סיוע לנפגעי ונפגעות תקיפה מינית, אולי הסברה למשתחררים מיחידות קרביות. אני אמצא איפה, אבל ברור לי שזה הנושא".
אפשר לראות איך משהו בפניו התרכך. כמה משמעותי היה להגיד את חטאיו בכל רם, ולהבין שרק הוא יכול לסלוח ולמחול על מעשיו. התפר הזה בין ראש השנה לכיפור מאפשר לנו להסתכל פנימה. לסלוח לאחרים אבל בעיקר לעצמנו. אז על מה את.ה צריכים לסלוח לעצמכם?
עדי קמחי היא מאמנת אישית בנקודתיים - תהליכי זוגיות
