בת 37, בהריון והוא לא רוצה את הילד
"אני יודעת שבאיזשהו מקום יותם מבין שלא גנבתי לו זרע, אז למה אני מרגישה אשמה כל כך? איזה אדם אני שמכריח מישהו להיות אבא, באיזו זכות? אלוהים, אני כל כך אבודה ומבולבלת. זה מרגיש כאילו כל בחירה שאקח רק תגרום לי להפסיד". אימון אישי
"אני ממש חייבת להיפגש איתך. זה דחוף. מתי תוכלי למצוא לי זמן?". את ההודעה הזאת קיבלתי משירה, מאומנת ותיקה שלא ראיתי בקליניקה בחודשים האחרונים. כמובן שמיד צפו בי תחושות חזקות של תהייה ודאגה, עד שהגיעה ההודעה השנייה: "אני בהריון והוא לא רוצה את הילד". התמונה החלה להתבהר, ואיתה גם ההבנה ששירה נמצאת באחד המצבים היותר מאתגרים שלעיתים החיים מזמנים לנו. מצב עמוס בקונפליקטים מוסריים ודילמות אנושיות מורכבות. ברור לי שתפקידי הוא להחזיק במורכבות המציאות שנוצרה, אך באותה נשימה גם להפריד את עצמי ולעזור לשירה לבחור את מה שנכון עבורה, בחירה שהשלכותיה יהיו לכל החיים.
זמן הפגישה שלנו הגיע. היא התיישבה מולי והחלה לבכות תוך כדי תמלול השתלשלות האירועים שהתרחשו בשבוע האחרון והמטלטל שעבר עליה. הכול התחיל למעשה ברגע שבו הופתעה לגלות שני פסים על מקל הבדיקה. הרגע המפתיע הציף בה גל של אושר והתרגשות, אך דקות ספורות אחרי כן נפל עליה שק ענק של רגשות אשמה וחרדות. החששות המשיכו הישר אל השיחה הקשה שניהלה עם יותם שהאשים אותה בהיריון מכוון, והודיע לה בנחרצות שהוא לא רוצה את הילד, בטח לא עכשיו. השיחה הקשה הזאת שברה לה את הלב והחזירה לה באחת את כל חווית הדחייה שהיא כל כך מפחדת ממנה. אל כל זה התווספו הקולות מאימא ומהחברות, דעות, האשמות והצעות, שסגרו עליה עד כדי כך שבערב בו שלחה לי הודעה שירה ממש הרגישה איך הלחץ ממלא לה את החזה ומקשה עליה לנשום.
"אני מרגישה אשמה, הרי שנינו לא נזהרנו", אמרה בעצב. "אני יודעת שבאיזשהו מקום יותם מבין שלא גנבתי לו זרע, אז למה אני מרגישה אשמה כל כך? איזה אדם אני שמכריח מישהו להיות אבא, באיזו זכות? אלוהים, אני כל כך אבודה ומבולבלת. זה מרגיש כאילו כל בחירה שאקח רק תגרום לי להפסיד". שירה המשיכה וסיפרה שאחרי השיחה הקשה עם יותם הוא כתב לה הודעה וביקש שתשקול שוב את האפשרות להפיל כי הוא לא יודע איך הוא יוכל לחיות עם המחשבה שיהיה ילד בעולם שהוא לא יכיר ולא יהיה שותף לגידול שלו. "הבטחתי לו לחשוב ולשקול שוב את האופציה של הפלה", אמרה בקרירות.
בגלל שאני כבר מכירה את שירה ויודעת ששריר הריצוי שלה עובד שנים בעצימות גבוה, היה לי ברור שהעימות עם יותם לא היה קל עבורה. זאת הסיבה שהיה לי חשוב לעזור לה למצוא קול פנימי שיאפשר לה לדייק את הרצונות שלה. כששאלתי אם היא רוצה את הילד, היא הישירה אליי מבט, שתקה לרגע ולבסוף אמרה: "אני בת 37. זה אולי הצ'אנס האחרון שלי לאימהות. אני לעולם לא אסלח לעצמי אם אפיל וזה לא יקרה שוב לעולם". בום. הקול הצלול שלה הדהד בחלל החדר. שירה, שתמיד רגילה לרצות את הסובבים אותה ולשים את עצמה אחרונה, הצליחה למצוא קול. הסתכלתי עליה ושיקפתי שהבחירה שלה כבר נעשתה. עצם השיקוף הרגיע אותה וסימן לה את המסר שצריך להיאמר ליותם. שירה ניצבה מול אתגר עצום - לבחור הפעם בעצמה, ולדעת שלבחירה שלה יש מחיר. שאדם אחר יפגע מהבחירה הזאת, אדם שהיא אוהבת ויקר לה.
מתוך המצב הבלתי אפשרי הזה ואחרי לילה נוסף ללא שינה היא הגיעה ליותם ושיתפה אותו בהחלטתה הסופית. למחרת נפגשנו שנית. הפעם היא צנחה לתוך הספה שמולי, כואבת ומותשת, ואמרה: "הוא לקח את זה מאוד קשה. היה הרבה בכי של שנינו וזה נגמר לא טוב. אני לא חושבת שהוא ידבר איתי יותר. נפרדנו סופית". היא ידעה שזה סוף הסיפור ביניהם ותחילתו של סיפור חדש בחייה שיש בו אחריות כמעט ובלתי נתפסת שכוללת גידול ילד לבד. היא ידעה את זה והרגישה איך כל זרועות הפחד מגיחות ולופתות אותה. אלא שהפעם הרגע הזה שבו ללא פשרות היא נלחמה על רצונה בתוך בחירה בלתי אפשרית, חיזק אותה ונתן לה כוח. היא הבינה ששריר הדאגה העצמית יהיה חייב להמשיך ולהתפתח, ושעליה לדאוג מעכשיו לא רק לעצמה, אלא גם לעובר.
חמוטל לוי לשם היא מאמנת אישית בנקודתיים - תהליכי זוגיות
