"לתקן את העוול ההיסטורי": החיים הקשים של ספורטאים אולימפיים שפרשו
בעקבות התעלמות מצד המדינה, מצבם הכלכלי של ספורטאים ישראלים, גם אלה שהגיעו להישגים מרשימים, קשה ביותר ומביש ביחס לעולם. "המקרה של גל פרידמן הוא הזדמנות לחולל שינוי", טוען יו"ר איגוד הג'ודו, משה פונטי. שחר צוברי: "אני מקווה שבעתיד לא אגיע למצב הזה"
האם ספורטאים אולימפיים ישראלים שפרשו יכולים להתקיים בצורה ראויה מהבחינה הכלכלית? זהו הנושא המדובר בימים אלה בעקבות כוונתו של גל פרידמן למכור את מדליית הזהב בה זכה בתחרות הגלישה באתונה 2004. פרידמן התחרט מאוחר יותר והחליט לא למכור את המדליה בעקבות התגובות לכוונתו הראשונה, עליה פורסם בלעדית ב-ynet.
לפחות שליש מהספורטאים פורשים בכל מחזור אולימפי. חלקם פונה ללימודים וחלקם מוצא עבודה בדרך כזו או אחרת, אבל לא מעט מתקשים למצוא את דרכם ביום בו הם מפסיקים לקום מוקדם בבוקר לאימונים ולטוס לתחרויות.
דוגמה בולטת לכך היא חותר הקייקים מיכאל קלגנוב, שזכה במדליית ארד באולימפיאדת סידני 2000. קלגנוב הגיע למצב בו הוא נאלץ לארוז מזוודות ולעבור להתגורר בגרמניה, שם ניתנה לו הזדמנות להמשיך לעשות את מה שהוא יודע יותר טוב מכל דבר אחר, וכיום הוא מאמן באחת האגודות המקומיות.
לפני שנתיים הוחלט בוועד האולימפי הישראלי להקים את פרוייקט "היום שאחרי", לו הוקצבו כמה מאות אלפי שקלים בודדים, ואשר נועד לשלב ספורטאים שפרשו בדרכם החדשה. למרות זאת, עד היום רק ספורטאים בודדים מצאו את מקומם. חלקם השתלב בחברת 'קוקה קולה' וב"פלייטיקה", חברה ישראלית המפתחת משחקי רשת.
האם זה מספיק? לפי בדיקת ynet, ברחבי העולם נהנים ספורטאים מפנסיה לכל החיים, בעיקר מדליסטים אולימפיים, עולמיים ויבשתיים. אותם ספורטאים ממשיכים את חייהם ללא דאגות כלכליות, ובנוסף מקבלים מלגה חודשית.
לשם השוואה, במדינה צעירה וקטנה כמו קוסובו, שהוקמה רק ב-2008, הוחלט על תוכנית לאומית בשיתוף הוועד האולימפי המקומי, בה כל ספורטאי/ת שזוכה במדליה זוכה למענק מאותו היום לכל החיים. אם אותו ספורטאי מגיע מאוחר יותר להישג גדול יותר, הסכום אותו הוא מקבל משתדרג. הג'ודוקא מאילינדה קלמנדי ריגשה את כל תושבי קוסובו כשזכתה בזהב ההיסטורי בריו 2016, המדליה האולימפית הראשונה בה זכתה המדינה. כבר באותו היום הופקד בחשבונה סכום של 800 אירו, ואת אותו הסכום היא מקבלת בכל חודש, מה שימשיך לקרות עד יומה האחרון.
גם למאמנים בקוסובו אין מה לדאוג. מאמנה של קלמנדי יקבל את אותו הסכום כמוה. בלי קיצוץ באחוזים, בלי הורדת מיסים, 800 אירו נטו בחודש. מי שחושב שהסכום הזה מצחיק צריך להתחשב בכך שההכנסה השנתית לנפש של תושב קוסובו עומדת על 10,226 דולר. פועל ישראלי, לעומת זאת, מקבל 38,025 דולר לשנה, סכום הגדול כמעט פי ארבעה.
לא מדובר בקוסובו בלבד. את אותו חוק ניתן למצוא גם בסרביה, מקדוניה, מונטנגרו, רומניה והונגריה. במדינות גדולות וחזקות יותר המרבות לזכות במדליות, צרפת לדוגמה, המצב מסודר הרבה יותר, וזה עוד בלי להזכיר את שילובם של הספורטאים בתוך המערכת. ספורטאים אולימפיים רבים מכהנים כשרי ספורט בארצם לאחר שפרשו.
"הספורט הישראלי המשיך קדימה ונותרנו עם המצוקות הכלכליות"
"בשל המקרה של גל פרידמן, ולא רק באופן ישיר מהסוגיה הנ"ל, זו הזדמנות מצוינת לנצל את הסיטואציה ולעשות מה ששנים רבות הוועד האולימפי לא השכיל לעשות", טוען יו"ר איגוד הג'ודו משה פונטי. "פרידמן איננו המדליסט האולימפי הראשון שנקלע למצוקה כספית. אפשר גם להזכיר את מיכאל קלגנוב, ואני באופן אישי יודע שגם אורן סמדג'ה נקלע במשך תקופה למצב כספי קשה בשנים הראשונות לאחר שפרש מפעילות תחרותית".
פונטי הוסיף: "גם אני בעצמי, לאחר שסיימתי את תפקידי כמאמן שהוביל את סמדג'ה לזכייה היסטורית במדליה אולימפית, נאלצתי במשך מספר חודשים לחתום אבטלה ולאחר מכן לאמן במסגרת מועדון. לצערי אף אחד לא דאג לנו. עשינו את שלנו, הספורט הישראלי המשיך קדימה ואנו נותרנו עם המצוקות הכלכליות".
מה אפשר לעשות?
"לאור הניסיון הרע שלי ושל חניכי, אני רואה זאת כאפשרות לצעד ראשון במעלה על מנת להבטיח את עתידם של אלו שנתנו את מיטב שנותיהם למען הספורט ומדינת ישראל. ספורטאים,
ומדליסטים אולימפיים בפרט, הם השגרירים הטובים ביותר של מדינת ישראל ותפקידנו לדאוג גם לעתידם ולא לנטוש אותם לאחר ש'השתמשנו' בהם. אנחנו מתחייבים לעשות כל מאמץ כדי להילחם ולשנות את העוול ההיסטורי, שנגרם מאז המדליות האולימפיות הראשונות בברצלונה 92'. ספורטאים, ומדליסטים אולימפיים בפרט, וכנ"ל גם מאמנים אולימפיים, ובפרט אלו שהובילו ספורטאים למדליות אולימפיות, צריכים לחיות בכבוד גם לאחר שסיימו את קריירת הספורט והאימון. אנו צריכים לעשות כל מאמץ לדאוג ולהבטיח להם ביטחון כלכלי לאורך כל חייהם, על ההקרבה של מיטב שנותיהם למען מדינת ישראל".
שחר צוברי, הגולש שזכה במדליית ארד בבייג'ינג 2008, חיזק את הדברים: "אני חושב שהמדינה צריכה לנסות להעריך ולתגמל ספורטאים גם אחרי הפרישה. למכור את המדליה זה צעד קיצוני ולא צריך להגיע לזה. אני לא נמצא במצב של פרידמן ולא ידעתי עד אתמול מה המניעים שלו. אולי בעתיד אגיע למצב הזה, אבל אני מקווה שזה לא יהיה כך. אני חושב שלמדליה אולימפית יש ערך סנטימנטלי. הוועד האולימפי, שלא רוצה שהמדליה תגיע לידיים זרות, צריך אולי להתערב במקרים כאלה".
אורן סמדג'ה, מאמן נבחרת ישראל בג'ודו שזכה במדליית ארד בברצלונה 92', הגיב: "אני לא יודע מה המניע של גל פרידמן. אני בטוח שהוא לא רוצה לוותר על המדליה. ספורטאים עובדים למען המדינה ומשלמים מחיר כבר בגופם, בכמה מהמקרים אף בנפשם. על המערכות בספורט הישראלי לדאוג לספורטאים לאחר פרישתם ולתת להם כר נחיתה וסיוע בחיים שלאחר הספורט המקצועי ברכישת מקצוע וגמול פרישה, סיוע וליווי מקצועי והכוונה בחיים שלאחר הקריירה הספורטיבית. והכי חשוב - שילובם בניהול הספורט הישראלי. הידע המקצועי שחווה ספורטאי על בשרו בתחרויות, פציעות, אימונים והתמודדויות עם משברים - כל אלה אמורים להצמיח דור חדש של ספורטאים טובים יותר, ובפועל זה לא קורה".
לפנייה לכתב/ת 
