"כך הבנתי שבני חולה בסוכרת נעורים"
ליבי אקוניס יודוביץ שמה לב שבנה שותה הרבה מים, קם בלילה וסובל מבחילות ומעייפות. כשהבינה שהמצב לא משתפר, קבעה תור לרופא ומאותו רגע השתנו חייהם. בטור לרגל יום המודעות לסוכרת, היא אומרת: "הפכתי מאישה שמתעניינת בכל דבר למישהי שמרוכזת רק בניהול המחלה, ולאט לאט חזרתי לחיים"
אפשר להגיד שזה נפל עליי כרעם ביום בהיר. ברגע אחד כל החיים השתנו. למרות שראיתי את זה קורה - הקימה בלילות, כוסות הפלסטיק נערמות ליד בר המים, הבחילה, החולשה והעייפות. ובכל זאת, כשזה קרה, זה היה פתאומי.
ידעתי מה זה אומר, אבל שלושה שבועות לא עשיתי שום דבר. לא יכולתי, לא היו לי הכוחות. הכרתי את המחלה מימי כחובשת במד"א, אבל התעלמתי, הכחשתי, אמרתי לעצמי שזה יהיה בסדר - זה בטח החום, הלחות, העומס של החיים. לא יכול להיות שזה באמת קורה לי.
ואז החלטתי לקבוע תור לרופאה, אבל היה כתוב באתר שהיא בחופש כל השבוע. פתאום לא יכולתי לחכות אפילו עוד יום אחר - זה היה הכי דחוף. הרגע הזה שהרגשתי שעכשיו זה הזמן להתמודד עם זה. הלכתי עם עמית בני לרופא כונן, ביקשתי שנעשה בדיקות למחרת בבוקר ונעניתי בחיוב.
לילה ללא שינה
כבר בעשר בבוקר קיבלתי את הטלפון: "כדאי להגיע למיון כמה שיותר מהר". נסעתי הביתה מהעבודה, אכלתי, התקלחתי, הכנתי תיק, לקחתי את עמית מבית ספר ונסענו למיון. ידעתי שאנחנו הולכים להישאר. למרות ששמעתי את כל מה שידעתי שאני הולכת לשמוע, עדיין הייתי בהלם - סוכרת נעורים.
זה אחרת כשמישהו אומר לי בצורה גלויה את מה שידעתי אי שם במעמקי מוחי. מבין המילים ששמעתי, גם החמיאו לי שהגעתי מוקדם, שלא נגרם עוד נזק שאי אפשר לתקן אותו, שמדהים שבאתי מיוזמתי ולא חיכיתי שיקרה משהו יותר חמור.
קראו עוד בערוץ הורים:
4 פעולות שיעזרו לילד עם קשיים חברתיים
ההורים שהתפטרו מהעבודה כדי להציל את בנם
"אבא, אני לא יפה, כולם מסתכלים עליי מוזר"
הגיע רגע האשפוז - עולים למחלקה, מקבלים מיטה, עוד בדיקות, ניירות, טלפונים, לוגיסטיקה ולילה טרוף ללא שינה. למחרת במרפאה, קיבלה את פנינו הרופאה המקסימה מהמיון אמש כשהיא רעננה ומחייכת. "היא בטח ישנה כל הלילה", חשבתי לעצמי, "איך זה שהעולם כולו התהפך עליי, ושאר העולם ממשיך להתנהל סביבי באין מפריע?" אחר כך פגשנו גם את האחות, הדיאטנית, העובדת הסוציאלית והפסיכולוגית - צוות שלם שאמור להקל על חיינו ולעזור לנו להתמודד עם המחלה.
חרדה בלתי פוסקת
כשחזרנו הביתה, הכל נכנס לפרופורציה אחרת. הדרישות שלי מהעולם הצטמצמו למינימום - הפכתי ממאמנת שמתעניינת בכל דבר ואדם, לאישה שמרוכזת רק בניהול המחלה - למדתי אותה מא' ועד ת' - חייתי אותה: לילות בלי שינה, בדיקות כל שעתיים, ביקורים שוטפים בבית חולים, חרדה בלתי פוסקת, אכילה ללא שליטה, לא חושבת על שום דבר - רק על זה.
לעיתים רחוקות, ורק לרגע אחד, נזכרתי איך זה היה לפני, והצלחתי לנשום. ואז שוב נפלתי לתוך הבור העמוק הזה, שאין בו אוויר, רק קושי וכאב. הפסקתי לקרוא, לכתוב, לנגן, לצחוק, ואז פתאום, או לא כל כך פתאום, לאט לאט, בצעדי צב, חזרתי לחיים.
הצלחתי לנסות ולהסתכל החוצה, מעבר לבועה שלי, ולהתעניין מעט בדברים נוספים, שלא קשורים למחלה או לניהול שלה. התחלתי לתת קצת מעצמי למען האחר, לחזור לתחומי העניין שלי ולעזור לאנשים אחרים.
עדיין קמה בלילות עם בני - בלילות טובים רק פעם אחת. בלילות בפחות טובים, פעמיים או שלוש. אבל זה כבר לא אותה הדרמה, הלב לא דופק בעוצמה רבה לפני כל בדיקה. אני יותר מיומנת, ואפילו ברוב הפעמים מצליחה לחזור לישון מיד אחרי.
אז תודה לך, עמית בני המתוק והיקר, על הדרך שהעברת אותי, ועל הצמיחה שעשיתי בזכותך ובגללך, ותודה לך, סוכרת נעורים.
הכותבת היא מאמנת לתקשורת, עובדת סוציאלית ומגשרת
לפנייה לכתב/ת 
