'אישה שיוצאת ממקלט מתחילה ממינוס': הדרך הקשה בחזרה לעבודה של נפגעות אלימות
עבודה זה ממש לא הדבר הראשון שמטריד נשים המגיעות למקלטים לנפגעות אלימות - אך כדי שיוכלו לפחות לנסות לחזור לחיים נורמליים, החזרה למעגל התעסוקה מהווה חלק כמעט הכרחי מתהליך השיקום. החוק מקנה להן כמה זכויות בסיסיות שאמורות לסייע, אך במציאות הן לא כל כך באות לידי ביטוי
40% מהנשים ששהו במקלט לנפגעות אלימות שבו לחיקו של הגורם האלים, כאשר חלק ניכר מהן עושה זאת בשל המצב הכלכלי. כך לפי נתוני משרד העבודה והרווחה ל-2017. הדרך לשנות נתונים כואבים אלה עוברת גם במקום העבודה, אותו הן נאלצות לעזוב כאשר הן נכנסות למקלט. אך נראה כי הזכויות שניתנו לנשים אלה בחוק לא ממש מסייעות במציאות הקשה.
מחאת הנשים: "היום זו סטירה או איום ומחר אולי לא יהיה מחר לאותה אישה"
נתניהו: "האלימות נגד נשים - טרור לכל דבר"
דרישתן העיקרית של מארגנות מחאת הנשים הגדולה שהתקיימה השבוע ברחבי הארץ היא תקצוב התוכנית הממשלתית למאבק באלימות נגד נשים, שאושרה לפני כשנה וחצי.
התוכנית כוללת בין היתר הצבת עובד סוציאלי בכל תחנות המשטרה, שימוש באזיקונים אלקטרוניים נגד גברים מכים, הקמת מקלטים לנשים הרות, הרחבת תוכנית השיקום לגברים מכים והרחבת התוכנית להוצאת נשים מוכות לחו"ל כדי להגן עליהן.
אך יחד עם המאבק באלימות עצמה, חשוב לזכור כי נשים שהיו קורבנות לאלימות ונכנסו למקלט לנשים מוכות נאלצות להתמודד עם פגיעה נוספת, פגיעה כלכלית, אשר באה לידי ביטוי גם באובדן מקום העבודה, אותו הן נאלצות לנטוש כדי לדאוג קודם כל להצלת חייהן.
זכויות בסיסיות והרבה בירוקרטיה
לפי החוק, נשים אשר עבדו לפחות 6 חודשים רצופים אצל המעסיק שלהן ונאלצו להיכנס למקלט לנשים מוכות אחרי שחוו אלימות, זכאיות להיעדר מהעבודה למשך עד 6 חודשים מתוך 12 החודשים שלאחר תחילת שהותן במקלט.
עו"ד מייסא גראבלי, מנהלת הקו הפתוח לזכויות נשים בעבודה בשפה הערבית של שדולת הנשים בישראל, מדגישה כי תקופת ההיעדרות של העובדת מהעבודה תיחשב כחופשה ללא תשלום, שלא תילקח בחשבון בעת חישוב זכויות התלויות בוותק (כגון דמי הבראה, ימי מחלה, או חופשה שנתית).
גראבלי מוסיפה, כי כדי לממש את הזכות הזאת, על העובדת למסור למעסיק הודעה בכתב שבה היא מבקשת לממש את זכאותה להיעדר מהעבודה בשל שהותה במקלט לנשים נפגעות אלימות, הודעה אשר צריכה להמסר "במועד סמוך, ככל האפשר, לתחילת היעדרותה מהעבודה, בכל דרך שתתאפשר לה בנסיבות העניין".
לאחר מכן, בתוך 14 ימי עבודה מתחילת ההיעדרות, על העובדת להעביר למעסיק אישור מאת המחלקה לשירותים חברתיים, ובתום תקופת ההיעדרות מהעבודה (עד 6 חודשי היעדרות), העובדת צריכה להציג למעסיק הצהרה שלה, ואישור נוסף מהמחלקה לשירותים חברתיים שמצוין בו המועד לסיום השהייה במקלט.
בנוסף, חוק עבודת נשים קובע כי למעסיק אסור לפטר עובדת ששהתה במקלט לנשים מוכות בימי היעדרה מעבודתה או במשך התקופה של 90 ימים לאחר חזרתה לעבודה, אלא אם יינתן היתר פיטורים על ידי משרד העבודה.
עובדת שפוטרה שלא כדין, רשאית לערער על פיטוריה בבית הדין לעבודה. בסמכות בית הדין לחייב את המעסיק להשיב את העובדת לעבודתה, או לפסוק לעובדת פיצוי כספי במקרה של פיטורים המנוגדים לחוק. על-פי חוק פיצויי פיטורים, אם עובדת מתפטרת עקב שהייה במקלט לנשים מוכות, והשהייה אושרה על-ידי לשכת הסעד או משרד הרווחה, רואים את התפטרותה כפיטורים, בתנאי שסמוך לפני התפטרותה שהתה במקלט תקופה של 60 יום לפחות.
האם ההגנות בחוק באמת עוזרות לנשים במציאות?
"החוק כביכול אמור להגן על אותן נשים, אבל בפועל הן לא יכולות לחזור באמת לעיר שבה הן גרו ואז לרוב זה לא באמת יכול להסתדר עם העבודה", כך מסבירה בובה לוי, ששהתה במקלט לנשים מוכות לפני כשמונה שנים, וכיום היא ממובילות המאבק הארצי למען אמהות חד הוריות וילדיהן, מייסדת ומנכ"לית שותפה של ארגון הקול הנשי.
לוי מוסיפה, כי "מקום העבודה עצמו הוא מקום שבן הזוג המכה מכיר והוא יכול למצוא אותן שם. זה המקום הכי מסוכן לחזור אליו. במציאות, אני מכירה מישהי שחזרה לאותו מקום עבודה, וגם אז המעסיק חיכה את שלושת החודשים שהוא מחויב להם בחוק ופיטר אותה. הוא פשוט כבר מצא לה מחליפה בזמן שהיא לא הייתה. הרוב המוחלט של הנשים לא חוזרות".
לפי עו"ד גראבלי, ישנה סיבה נוספת לכך שהחזרה למקום העבודה הקודם לא ממש אפשרית. "לנשים קשה מאוד לחזור למקום שהן היו בו בזמן שהן נפגעו. הן מרוסקות נפשית וקשה להן שאנשים שמכירים אותן ירחמו עליהן".
נשים אשר נכנסות למקלטים שוהות בהם בדרך כלל כשישה חודשים עד שנה. לפי לוי, העובדה שגם בזמן השהייה במקלט לא ניתן באמת לעבוד בצורה מסודרת מחמירה עוד יותר את מצבן הכלכלי, ומעמידה אותן במצב כמעט בלתי אפשרי כאשר הן לבסוף יוצאות, מה שמוביל אותן בלית ברירה חזרה לגורם האלים.
"אישה שיוצאת ממקלט מתחילה לא מאפס אלא ממינוס, וצריך לעזור לה בצורה הרבה יותר משמעותית", אומרת לוי ומוסיפה, "וצריך לעשות את זה לא ממקום של רחמים, אלא ממקום של שיקום ושל הוגנות".
מה צריך לשנות בחוק לדעתך?
"אני חושבת שקודם כל צריך להאריך את התקופה המוגנת משלושה חודשים לשנה לפחות. וצריכה להיות חובה לחברות גדולות, שאם יש להם כמה סניפים אז צריך להעביר את האישה לסניף בעיר אחרת.
"באופן כללי צריך לשנות את כל הגישה. ואם אני מסתכלת מעיניים של בעלי עסקים קטנים, שאחת העובדות שהחזיקה לו חלק מרכזי בעסק נאלצה לעזוב, אז גם המדינה צריכה לתת גיבוי לאותם עסקים, כדי שלא יצטרך לעמוד במצב הזה שבו הוא מפסיד עובדת ונפגע כלכלית בעצם בגלל אלימות".
נשים אשר זקוקות למידע נוסף בנוגע לזכויותיהן יכולות לפנות לשדולת הנשים בקו הפתוח לזכויות נשים בעבודה, במספר: 03-6120000, או לקו הפתוח לזכויות נשים בעבודה בשפה הערבית - 03-7797372.
לפנייה לכתב/ת 
