נתיבי איילון פינת קטוביץ: כך לא נערכים לשינויי האקלים
בשנים האחרונות האקלים הופך להיות קיצוני, ושינויי האקלים הפכו תכופים יותר ברמה הגלובלית. ומה עושים בישראל? לא הרבה
לא בכל יום - כמו ביום שישי האחרון - סוגרים לתנועה את נתיבי איילון, עורק התנועה הראשי במדינה, מחשש להצפה. לא בכל יום ניתכים אל האדמה ביומיים-שלושה כשליש מכמות המשקעים השנתית באזור המרכז והחוף. לא בכל יום מוצפים שדות, שכונות, רחובות, גני ילדים ובתים, ונערכים חילוצים של ילדים ומבוגרים.
אז איך זה שגשמי הברכה שאנחנו מחכים להם כל כך זורעים הרס והופכים לסכנה? התשובה היא שינוי ב"משטר הגשם", כלומר שינוי בפיזור של הגשם לאורך החורף וברחבי המדינה, או אם תרצו ה"איכות" של הגשם ולא רק הכמות.
בשנים האחרונות מספר הפעמים שבהן יורד גשם הולך ומתמעט, בעוד שכמות הגשם בכל פעם גדלה. כמו כן, אנו עדים לאירועי מזג אוויר קיצוניים יותר, ובכללם גם לגשמים חזקים ונקודתיים שממטירים עד עשרות מילימטרים באזור קטן יחסית ובפרק זמן קצר, תופעה המכונה שבר ענן.
הבעיה היא שהגשם הכבד הזה לא נספג כמעט באדמה וכמעט שלא מחלחל למי התהום ולמאגרי המים התת-קרקעיים, והוא זורם ברובו לים או לביוב, ולא פעם סוחף איתו לכלוך וזיהום ופוגע בכל מה שעומד בדרכו. יתרה מכך, החדשות הרעות הן שהתרחישים הללו רק ילכו ויתרבו, ולא רק בחורף, אלא גם בקיץ, בגלי חום ובטמפרטורות השיא.
לא רק בישראל
התופעות הללו אינן תופעות מקומיות בלבד. בשנים האחרונות האקלים הופך להיות קיצוני, ושינויי האקלים הפכו תכופים יותר ברמה הגלובלית. כל אלה קשורים בתופעת ההתחממות הגלובלית ובפליטות גזי החממה.
בשבוע שעבר נפתחה בקטוביץ שבפולין ועידת האקלים ה-24 של האו"ם. בוועידה דנות אומות העולם באתגר הגדול שמציבה ההתחממות הגלובלית בפני האנושות, ובדרכים להפחית את פליטות גזי החממה, אם כי צריך להודות שעד כה אנחנו לא מצליחים כל כך לעשות זאת. בנוסף, הוועידה עוסקת גם בדרכים להיערך ולהתמודד עם שינויי האקלים, כי "אם אתה לא יכול לנצח אותם, הצטרף אליהם".
גם מדינת ישראל הצטרכה לסוגיה, וכבר ביוני 2009, לקראת פסגת האקלים בקופנהגן, החליטה ממשלת ישראל להקים ועדת מנכ"לים בראשות מנכ"ל המשרד להגנת הסביבה להיערכות והסתגלות לשינוי אקלים והפחתת פליטות גזי חממה.
בפסגה בקופנהגן הכריז נשיא המדינה דאז, שמעון פרס ז"ל, על הפחתה של 20% בפליטות גזי החממה בישראל ביחס לתרחיש של עסקים כרגיל עד לשנת 2020.
ומה קרה? במרץ 2010 החליטה המדינה לפצל את הוועדה לשתי ועדות, כאשר הראשונה בראשות מנכ"ל האוצר תתמקד בהפחתת פליטות גזי חממה, והשנייה בראשות מנכ"ל המשרד להגנת הסביבה תתמקד בהיערכות לשינוי האקלים.
בנושא הפחתת הפליטות הציבה הממשלה יעדים כמותיים לשנת 2030, שכללו עמידה ברמת פליטות של 7.7 טונות לנפש בשנה (כשבפועל אנחנו פולטים מעל 10 טונות לנפש בשנה), צמצום צריכת החשמל בשיעור של 17% לפחות, ייצור חשמל מאנרגיה מתחדשת בשיעור של 17% לפחות והפחתת היקף הנסועה הפרטית בשיעור של 20%.
הממשלה גם התחייבה על היעדים הללו בהסכם האקלים שנחתם בפריז ב-2015, ואישרה באפריל 2016 תוכנית לאומית להפחתת פליטות גזי חממה, ובה שורה של צעדים ואמצעים שונים ליישום היעדים הלאומיים. נכון, היעדים לא היו שאפתניים מלכתחילה, אך תגליות הגז והמעבר לשימוש בגז טבעי במקום בפחם ובסולר בתחנות הכוח יאפשרו לנו כנראה לעבור את היעד בתחום ייצור החשמל. כמו כן, האסדרה שנעשתה לאחרונה בתחום האנרגיה הסולארית נותנת תקווה שגם בתחום זה נגיע ליעד. יחד עם זאת, היעד בתחום ההתייעלות האנרגטית רחוק, על אף שהתקדמו כמה פרויקטים, וכולנו יודעים שבכל ימי השנה איילון חסום, ולא על ידי שיטפונות אלא על ידי פקקים.
"עושים פחות מכלום"
בנושא ההיערכות לשינוי האקלים, המדינה אפילו עשתה פחות עד כדי כלום. ביולי השנה, לאחר עבודת מטה ארוכת שנים, החליטה שוב הממשלה "לקבוע כי מדינת ישראל מכירה בהתרחשות שינויי אקלים עולמיים ובצורך בהיערכות לקראתם. בישראל תהיה מוכנות גבוהה להשפעות של אקלים משתנה באמצעות יישום תוכניות פעולה וצעדי מדיניות שיקטינו את הסיכון הבריאותי, הסביבתי והכלכלי, ושתבאנה לניצול הזדמנויות ותועלות אפשריות הקשורות לשינויי אקלים".
הממשלה אימצה את עקרונות המסגרת במסמך המדיניות בעניין "היערכות ישראל להסתגלות לשינויי אקלים" והחליטה על חמישה צעדים מרכזיים: (1) צמצום הפגיעות בנפש וברכוש ובניית חוסן כלכלי, (2) נקיטת אמצעים להגדלת העמידות של המערכות הטבעיות, (3) בנייה ועדכון בסיס הידע המדעי לצורך קבלת החלטות, (4) חינוך, העלאת מודעות והנגשת ידע למקבלי החלטות ולציבור, (5) השתלבות ישראל במאמץ הגלובלי בהתאם למחויבויותיה, וקידום שיתופי פעולה אזוריים ובינלאומיים.
בטח לא תתפלאו שהשרים החליטו שוב על הקמת ועדה, רק שהפעם קראו לה מינהלה, "מינהלת היערכות לשינויי אקלים", בראשות המשרד להגנת הסביבה, שתהיה מופקדת על תיאום בין-משרדי ומעקב אחר ביצוע האסטרטגיה הלאומית להסתגלות ואחר יישום תוכניות ההיערכות במתווה הקבוע בתוכנית להסתגלות ועדכונה מעת לעת.
לא נערכו לאירועים הצפויים
אז מה אפשר לעשות, והאם מדובר בגזירה משמיים ותו לא? מבט בעיקרי התוכנית הלאומית להתמודדות עם שינויי האקלים מראה שהמשימות דווקא ברורות ומגדרות. הפעולות צריכות להקיף את משק האנרגיה, את מגזר התכנון והבנייה, את תחום החינוך והמחקר ואת הפרסום וההסברה לציבור.
אם נתמקד בהמלצות בתחום משק המים, נראה שהאירועים שראינו מתחילת החורף הנוכחי היו צפויים, אך ההיערכות טרם החלה. לדוגמה, בתוכנית הלאומית צוין כי "יש לנקוט את המדיניות המומלצת בתוכנית האב למשק המים ולעדכנה על בסיס הצרכים והנתונים המשתנים ביחס לשינויי אקלים ויתר צורכי המשק".
אך להזכירכם, רק לפני כחודש פרסם מבקר המדינה דו"ח חריף על ההתנהלות של רשות המים, והצביע על היעדר תוכנית אב למשק המים והיעדר ראייה אסטרטגית ארוכת טווח, כאשר רשות המים הודתה לראשונה בקיומם של שינויי אקלים.
המלצה נוספת בתוכנית הלאומית היא "להגדיר מדיניות ותוכנית פעולה בנושא ניהול נגר והגנה מפני שיטפונות וחיזויים". אז כפי שאתם מבינים, לא רק שלא ננצל ונקצור את המים הללו ונמשיך להתפיל מים, אלא שהמדינה, רשויות הניקוז והרשויות המקומיות בישראל לא ערוכות לאירועי גשם שכאלה, ואפילו בשכונות חדשות, שמתהדרות בתווית ירוקה, אין ניקוז מתאים ואין מערך נכון לשימור ולאגירת מים. כמו כן, רק לאחרונה נודע שהיחידה המספקת חיזוי והתראות מפני שיטפונות עומדת בפני סגירה.
התוכנית להתמודדות עם שינויי האקלים כוללת גם התייחסות לממשק בין הממשלה לרשויות המקומיות ולהיערכות לסיכונים בערים, לרבות ניקוז והחדרת מים והיערכות למצבי חירום ואירועי קיצון, ותשפטו אתם את המצב בשטח. דרך אגב, הצפיפות הגבוהה במדינה והתחזית לגידול אוכלוסין משמעותי בשנים הקרובות תחייב את כולנו לבנות לגובה - אך גם לנצל את תת הקרקע, ולא רק לחניונים, אלא למסחר וקניונים, לפנאי וספורט, למוזיאונים וספריות, למשרדים, לאחסון, למערכות תשתית ותחבורה ועוד. כל אלה לא יוכלו להתממש ללא התייחסות מדוקדקת לשינויי האקלים ולאירועי הגשם הקיצוניים בישראל.
שינויי האקלים הם עובדה קיימת, וגם אם האנושות תפחית את פליטות גזי החממה, הרי שלטבע ייקח זמן להתאים את עצמו לשינויים. בינתיים אנחנו צריכים להיערך ברמה האישית, העירונית והלאומית, ולא לחכות שחס וחלילה יקרה אסון.
פרופ' עדי וולפסון הוא חוקר במרכז לתהליכים ירוקים במכללה האקדמית להנדסה ע"ש סמי שמעון ומחבר הספר "צריך לקיים - אדם, חברה וסביבה: לקחי העבר ואחריות לעתיד" (פרדס, 2016).
לפנייה לכתב/ת 
