נשים, רוצות לדעת למה אתן מרוויחות פחות מגברים?

בשיתוף Alljobs

השבוע התפרסם כי החל מ-2019 יחויבו חברות צרפתיות לדווח למדינה על פערי שכר מגדריים שקיימים אצלן. חברות שבהן יתגלו פערים כאלה, יצטרכו לתקן ולהשוות את השכר תוך 3 שנים, או לחילופין - לשלם קנס בגובה 1% מכלל המשכורות שמשלמת החברה. הרעיון שעומד מאחורי המהלך הוא פשוט: המדינה אומרת לארגונים - במקום להעביר את הכסף לממשלה, העבירו אותו לנשים שעובדות אצלכם.

(צילום: shutterstock)

אבל צרפת אינה הראשונה. בשנים האחרונות גם אנגליה וארצות הברית יצרו מהלכי חקיקה שמטרתם להקל על נשים להגיש תביעות בנושא אפליה בשכר. המדינה המובילה ביותר בתחום הזה היא איסלנד שמדורגת כמקום השוויוני ביותר בעולם. מחצית מהפרלמנט של איסלנד מורכב מנשים, ועל פי חוק - נשים חייבות לאייש 40% ממושבי הדירקטוריונים.

איסלנד שמה לעצמה כמטרה להיפטר מפערי השכר עד שנת 2022. כדי להגיע ליעד הזה, המדינה העבירה חוק שמחייב חברות עם יותר מ־25 עובדים להוכיח שוויון בשכר בין גברים או נשים. גם כאן – חברות שלא יראו אישורים מתאימים – ייקנסו. המהפכנות בחוק היא בכך שהוא מעביר את האחריות וחובת ההוכחה אל המעסיק ולמעשה אומר שפערי שכר מגדריים – הם עבירה על החוק.

ומה קורה בישראל?

לצערנו בישראל עדיין ישנם פערי שכר מובהקים בין גברים לנשים. על פי נתוני ה-OECD ישראל נמצאת במקום 4 בפערי השכר בין גברים ונשים. סריקת מתחם השכר של Alljobs מלמדת שבלמעלה מ-80% מהתפקידים גברים מרוויחים יותר מנשים. כך לדוגמה מהנדס תוכנה מרוויח 39% יותר ממהנדסת תוכנה. ומנהל מכירות בינלאומית 35% יותר ממקבילתו הנשית.

רבות דובר על פערי השכר, אבל קצת פחות על הסיבות שמביאות אליהם. בשורה התחתונה – ההבדלים ברמות השכר נובעים ממספר רב של גורמים, אבל אפשר לתמצת אותם לשתי סיבות עיקריות:

שעות העבודה: הפרשי השכר בין נשים וגברים הם פועל יוצא של שעות עבודה. נכון, נשים מקבלות שכר נמוך יותר, אבל הן גם "משלמות" בפחות שעות עבודה. זה קורה בעיקר בגלל השפעת הלידות על מסלול הקריירה והקידום. לא מעט נשים "יוצאות" ממעגל התעסוקה וחוזרות אליו לאחר מכן, כשהן צריכות להתחיל "מהתחלה" או לשוב למסגרת שעות מצומצמת יותר.

(צילום: shutterstock)

בנוסף, גילאי העבודה העיקריים (25-35) הם גם גילאי ההורות העיקריים ולכן יש כאן התנגשות בסיסית. הגילאים שבהם גברים בונים את הקריירה שלהם, הם בדיוק הגילאים שבהם רוב הנשים יולדות את ילדיהן. בהקשר הזה צריך לזכור שני דברים: ראשית, שעות עבודה מרובות אינן בהכרח אומרות עובד טוב יותר. המגמה היום היא למדוד את העובד על פי התפוקה שלו ולא על פי שעון הנוכחות. כי בכלל לא בטוח שאמא שעובדת 7.5 שעות ביום – מניבה פחות תוצרים מהבעל שלה שעובד 9.

הדבר השני שכדאי לזכור הוא שיש כאן עניין של בחירה. נשים רבות רוצות (ובוחרות) במתווה הזה (של גידול הילדים ונוכחות משמעותית בחייהם) וזו בחירה שיש בה הקרבה מבחינת הקריירה והשכר. האם זה אומר שהיא בחירה שגויה? לאו דווקא. אבל צריך להבין שזו בחירה שיש בצדה השלכות, חלקן מתבטאות בשכר.

רמות שכר נמוכות במקצועות "נשיים": שוק העבודה איננו מקום אחיד, והשכר בו משתנה מאוד בין תחום לתחום ובין מקצוע למקצוע. לצערנו, ברוב המקרים נשים נוטות לאייש מקצועות פחות רווחיים. לדוגמה - אנחנו רואים שהתפקידים הנפוצים ביותר בקרב נשים הם בתחומי ההוראה, הטיפול והאדמיניסטרציה – תחומים שהשכר בהם לא גבוה במיוחד (גם עבור אקדמאיות).

לעומת זאת, אנחנו יודעים שהמקצועות הרווחיים ביותר במשק הם מקצועות טכנולוגיים (הייטק) ותפקידים בכירים - שני ענפים שיש בהם ייצוג גברי גבוה ופחות נשים באופן מובהק. כך שנשים לא "סובלות" רק מההשלכות הכלכליות של משרות חלקיות, וגם במקרים שבהן המשרה שלהן מלאה – היא נמצאת במקצוע פחות רווחי.

אם כך, המסקנה המתבקשת היא שנשים ילכו להייטק ויתקדמו בסולם הדרגות. אלא שזה קל להגיד, וקשה מאוד לבצע, לפחות במבנה החברתי הנוכחי. בנוסף, אנו עדים לתופעה נוספת של "ירידת ערך" במקצועות שהופכים לנשיים. כלומר מקצועות שהיו גבריים בעבר (דוגמה הוראה, משאבי אנוש) הפכו במרוצת השנים לנשיים – וכתוצאה מכך ירד בהם השכר באופן משמעותי.

ומה עם פתרונות?

למרות כל הנאמר למעלה, יש סיבה טובה לאופטימיות. שינויים תעסוקתיים מחלחלים לאט ומדובר בתהליך ארוך שמתרחש כל הזמן והוא ילך וישתפר ככל שדור ה-Y יתפוס יותר ויותר עמדות מפתח ניהוליות בעולם התעסוקה.

הפתרונות לבעיה צריכים להגיע בשלושה כיוונים:

המעסיקים: אם מעסיקים רבים יותר יתייחסו לשעות העבודה החודשיות, במקום ליומיות – רוב הנשים יחושו הקלה מידית. משרה מלאה מוגדרת כ-186 שעות בחודש. ברגע שמאפשרים לעובדים גמישות הם יכולים לשלב ביותר קלות את העבודה עם חיי המשפחה והפנאי שלהם. לדוגמה: הם יכולים להגיע מוקדם ולצאת מוקדם, לעבוד ימים ארוכים לצד ימים קצרים יותר, ולהשלים שעות במשרד בימים שבהם יש להם פתרון לילדים. בסוף החודש הם יתנו את אותה כמות שעות שנדרשת מעובדים במשרה מלאה, אבל הם יגיעו אליה במתכונת גמישה שחורגת מנוסחה הגנרית של 9:00-18:00.

המדינה: קודם כל, ולפני הכל, צריכים לערוך שינויים רגולטוריים שיתמכו בהורים עובדים. הבעיה היא מערכתית: מראש תנאי ההעסקה הקבועים בחוק אינם מאפשרים לעובדים שרוצים לשמור על איזון בין עבודה ומשפחה לעשות את זה. כאשר יום עבודה מלא עומד על 9 שעות, ומספר ימי החופשה הניתן בחוק הוא 12 בלבד – נוצר מצב שבו אין הלימה בין מבנה השוק למסגרות. ישראל ממוקמת מקום 9 בעולם מבחינת שעות עבודה מרובות.

כדי למצוא את האיזון המיוחל אי אפשר רק להגדיל את שעות השהות של הילדים במסגרות, כיוון שכולם – גם הילדים – זקוקים לשעות חופש ושעות בית. אבל אם ניפגש באמצע: מצד אחד שעות העבודה יפחתו, ומן הצד השני שעות הלימודים יתארכו – אפשר יהיה להגיע לעמק השווה.

הנשים עצמן: לפני שמתחילים צריך להבין דבר בסיסי אחד. פערי השכר הם רק סימפטום והם למעשה משקפים למעשה אי שוויון בסיסי יותר: חלוקת עבודה מגדרית בעייתית בבית ובקריירה. מסקר שערכנו ראינו כי 70% מהנשים עדיין האחראיות הבלעדיות על גידול הילדים. 67% מהגברים הודו כי הם לא מוותרים על ימי עבודה בעת מחלה, שביתה, חופשה של הילדים.

במילים אחרות: רוב הנשים עדיין מהוות "הורה עיקרי" בתא המשפחתי. כל עוד העיקרון המארגן ברוב בתי האב בישראל יהיה שנשים הן מפרנסות משניות – לא נצליח לראות שינוי אמיתי. קל לנו להפנות אצבע מאשימה אל המעסיק ואל המדינה, אבל השינוי לא יכול להיות מושלם אם לא נתחיל אותו בקטן, בבית שלנו.