"אמא, אני רוצה צבע עור לבן"
אחרי שבתה של וובעלם טזזו סיפרה שקראו לה מכוערת וכושית בבית ספר, ולא רצו לשחק איתה, היה לה ברור שהיא חייבת להעביר מסר להורים. "ילדינו מחקים אותנו בכל. קחו את ילדיכם לפעילויות משותפות עם ילדים ישראלים אתיופים וספרו להם את סיפור העלייה שלנו. מה תרוויחו מזה? ילדים סובלניים ורגישים יותר"
"אמא, היום מיכל קראה לי מכוערת, כושית ושהעור שלי כמו קקי. היא החליטה לא לשתף אותי במשחק של כל הבנות ואמרה שאני לא יהודייה בכלל. אני לא חוזרת יותר לבית ספר".
כמה שידעתי שהרגע הזה יבוא וכמה שהתכוננתי אליו, היה לי קשה להחניק את הדמעות כשבתי תהילה חזרה מבית הספר פגועה, מושפלת ושבורה. חוויתי על בשרי גזענות, לצערי אני חווה אותה כמעט באופן יומיומי. עם התחושות שלי אני מצליחה להתמודד. אני עונה כשאני מחליטה לענות או מתעלמת כשהגזען שמולי לא שווה את התגובה שלי. אחרי יותר מ-30 שנה בישראל, יחד עם כישורים שרכשתי כמנחת קבוצות באסכולת החשיבה החיובית, הגעתי למצב שאני זו שמנהלת את הסיטואציה במקרים של גזענות שמופנית כלפיי.
דיברנו, תוך שאני לא מסירה את מבטי ממנה, ממשיכה לחבק וללטף. לאחר שהות של כמה דקות שאלתיה - "את יודעת מה זה כושית? כוש זו ארץ. המילה כוש בתורה מופיעה בהקשר של אשה כושית על אשתו של משה, ציפורה, ומשמעותה אישה יפה. דעי, גם מרים שדיברה לא יפה על ציפורה נענשה בצרעת".
"מה עשית לאחר שאמרה לך כך?", שאלתי. "בכיתי, אמא", אמרה תהילה, "אמרתי גם למורה אבל היא לא ממש טיפלה בזה".
עוד בערוץ הורים:
ויכוח אינסופי: כשהילדים מסרבים להתקלח
טעויות של הורים לילדים בעלי עודף משקל
חיים עם משברים: מאיפה את מוצאת את הכוחות?
החלטתי שהמקרה הזה זה לא יישאר ביני לבינה. בתי שאלה: "אמא, למה יש לי עור חום כהה ועיניים שחורות? אני רוצה להיות כמו מיכל. אני רוצה עור לבן וצמות ארוכות בלונדיניות". הראייה במשקפיים הוורודות שאימצתי לי סייעה לי גם הפעם. בניגוד לאחרים, אני חושבת שהשונות מעשירה את הבריאה בצבעוניות שאין דומה לה. ניסיתי להעביר את זה גם לבתי. אמרתי לה: "הצבע הוא רק אריזה, ומה שבתוכה, את ילדתי המתוקה, הוא המתנה, את ומידותייך הטובות".
המשכנו לדבר עוד שעה ארוכה. תהילה מאוד מחוברת לתרבות האתיופית, ובבית אנו מקפידים לציין את המסורת מדי יום ובחג הסיגד בפרט. החלטנו יחד שנציע למורה של תהילה שבחג הסיגד הקרוב אגיע לבית הספר ויחד, תהילה ואני, נלמד את ילדי הכיתה על המסורת האתיופית. וכך היה, סיפרתי לחבריה של תהילה על מסע העלייה המרתק שלי (דבר שזיכה את תהילה ביחס של הערצה כמעט מצד חבריה). לימדתי אותם על משמעות חג הסיגד, אכלנו דאבו, עשיתי צמות לבנות כיתתה ופינקתי אותם בעוגה מתוקה מקמח טף.
אחרי המקרה הזה הבנתי שיש לי שליחות וחובה לעשות עבודה, לשנות דעות קדומות ולא מקדמות, בעיקר מול אנשים קטנים שמקטינים אחרים. גמלה בלבי החלטה שאמצא את הדרך למען ילדתי, למעני שלי ולמען קהילתי.
"ילדה שלי", לחשתי באוזנה לילה אחד, "בזכותך, נעניק מתנה לעולם", וכך נולד ספרי "ילדה כהה ילדה בהירה". זה סיפור ילדים שחשוב שכל הורה יקרא בעצמו. סיפור שמראה שבכל אחד יש משהו שונה, ושזה לא ממש משנה.
סיפור שנועד ללמד שהיופי נוצר מכולנו ביחד. לאורך כל הספר אני מציינת את החוזקות של תהילה - יפה, חכמה, אמיצה, טובת לב, חברותית, רוקדת ושרה יפה, על מנת שתלמד לקבל את עצמה כפי שהיא. אני מראה לה שיש סוגי צבעים שונים ושהצבע יוצר את היופי והגיוון. אחרת היה משעמם.
ולכם, הורים, אני אומרת: ילדינו מחקים אותנו בכל. גלו אחריות והיו סובלניים לתרבויות אחרות. קחו את ילדיכם לפעילויות משותפות עם ילדים ישראלים אתיופים, ספרו להם את סיפור העלייה של יהודי אתיופיה, ציינו את חג הסיגד, לכו למסעדה אתיופית אותנטית ולקקו את האצבעות. מה תרוויחו מזה? ילדים סובלניים ורגישים יותר. מה כולנו נרוויח מזה? חברה סובלנית, מכבדת, מאפשרת, ומקום טוב ונעים לחיות בו.
וובעלם טזזו היא אשת חינוך, מאמנת אישית ומחברת הספר "ילדה כהה ילדה בהירה"
לפנייה לכתב/ת 
