של מי הירושה של הסבתא? האחיין נגד דודתו

קשישה שערכה צוואה ובה הורישה את מרבית רכושה לבתה, שינתה אותה לפני מותה והורישה נתח גדול יותר לנכד. ביהמ"ש נדרש להכריע

עו"ד אלון סמואלפורסם: 26.12.18 , 22:43

בית המשפט למשפחה בתל אביב דחה לאחרונה התנגדות שהגישה אישה לקיום צוואה של אמה שהלכה לעולמה ב-2014, בטענה שנערכה תחת השפעה לא הוגנת מצד אחיינה (נכדה של המנוחה). השופטת קרן גיל קבעה כי מסמכים רפואיים הוכיחו שהמנוחה הייתה צלולה בדעתה חרף הבעיות הרפואיות והנפשיות שמהן סבלה.

בצוואה הראשונה שערכה הסבתא ב-2011 היא הורישה ארבע חמישיות מרכושה לבתה ואת החמישית שנותרה הורתה לחלק בין ארבעת נכדיה – שלושת ילדיה של בתה ובנו של בנה שנפטר כעשור קודם לכן. כשנה וחצי לאחר מכן שינתה הסבתא את הצוואה והחליטה להוריש לנכד (הבן של בנה המנוח) רבע מהרכוש, תוך נישול נכדיה האחרים מן הצוואה. יתר הרכוש צווה לבתה.

ירושות וצוואות

הפסיד את דירת סבתו כי אשתו הייתה עדה לצוואה

עו"ד עמרם נהרי

אם לשישה הורישה את הנכס רק לאחד מנכדיה. אחד הדודים שלו פנה לבית המשפט, שהסכים שעריכת הצוואה והחתימה עליה היו מנוגדות לחוק

הפסיד דירה שירש מסבתו כי אשתו הייתה עדה לצוואה

לאחר שהסבתא הלכה לעולמה הגישו בתה וילדיה המנושלים התנגדות לקיום הצוואה המאוחרת בטענה שהיא תוצר של השפעה בלתי הוגנת, שכן באותה תקופה המנוחה לא הייתה כשירה, סבלה מתחלואים נפשיים וגופניים רבים, ולא הבינה את משמעות מעשיה.

מומחה שמונה מטעם בית המשפט קבע כי אף שהמנוחה סבלה מסוכרת, אי שליטה בסוגרים ודיכאון – הם לא השפיעו על יכולותיה השכליות, ומהמסמכים הרפואיים שלה בתקופת עריכת הצוואה ניכר כי הייתה צלולה.

השופטת קרן גיל קיבלה את חוות דעתו של המומחה והבהירה שהיא מבוססת על מסמכים רפואיים מזמן אמת, שאין בהם כל אזכור לבעיות קוגניטיביות כלשהן. נהפוך הוא: נכתב בהם בצורה פוזיטיבית כי המנוחה צלולה.

חוות דעתו של המומחה השתלבה גם עם גרסת עורך דינה של המנוחה ועדי הצוואה – שהכירו אותה שנים ארוכות והתרשמו כי ידעה בדיוק מה היא עושה. לפיכך שוכנעה השופטת כי "המנוחה הבינה טיבה של הצוואה המאוחרת במועד חתימתה... והצוואה הייתה פרי הפעלת שיקול דעתה".

בנוסף צוין בפסק הדין כי כאשר המתנגדים עצמם טוענים שהנכד מיעט לבקר את סבתו ואילו הם נכחו באופן אינטנסיבי בחייה, הרי שאי אפשר לקבוע כי הייתה נתונה ל"השפעה בלתי הוגנת" מצדו.

הנתבעים טענו שהנכד אחראי לעריכת הצוואה משום שהכיר את עורך הדין, אלא שהשופטת קבעה כי היא מאמינה לעדות עורך הדין שהבהיר כי נפגש עם המנוחה לבד, ללא נוכחות הנכד, והיא הביעה בפניו את רצונה המפורש ואף את חששותיה מפני השינוי לנוכח התנהלות בתה וילדיה – שסירבו להעביר לה מסמכים שביקשה לשם כך.

בסיכומו של דבר נקבע כי הצוואה המאוחרת אינה תוצר של השפעה כלשהי מצד הנכד אלא "משקפת את רצונה האמיתי והבלתי תלוי של המנוחה". משכך נדחתה התנגדות הבת וילדיה, ואלה חויבו בהוצאות משפט ובשכר טרחת עו"ד של 40 אלף שקל.