"ההתנגדות לחיסונים פירקה לי את המשפחה"
אחרי שאחותה של ד' סיפרה שהיא לא מחסנת את ילדיה, נוצר נתק במשפחה. "אמא שלנו, חולת הסרטן, יכולה להיפגע והילד שלי עלול לחלות. בינתיים אין יותר ארוחות משותפות ואין ימי הולדת כסדרם. השבתות הפכו למעיקות עם חישובים מתי הם באים ומתי אנחנו הולכים"
שבת אצלנו תמיד היה יום שכולם זורמים ממקום מושבם בארץ, עם הילדים, הכלבים וכל מה שנכנס לאוטו, למפגש אצל ההורים. בבית מוקף עצי אורן, אלון וזיתים, שם גדלנו, היו תקופות שפרטיות הייתה חלום רחוק.
כשבגרנו ונשארו רק ההורים בבית, המרחב שנראה לנו בזמנו קטן וצפוף, הפך לחמים במיוחד, בעיקר כשהילדים של כולנו מתרכזים ומשחקים בו יחד. אז הבנתם את הפרופיל של המשפחה שלי: קרובה, אבל כל אחד חי את חייו עם הגרעין שלו, בקשר, אבל לא מתנהלים כמו חמולה ונקודת המפגש היא קבועה, שבועית ומהווה עוגן לכולם.
קראו עוד:
מאיזה גיל ילדים מתייחסים לצבע עור?
"הורים שלא מחסנים מסכנים את כל הילדים בהידבקות"
לאורך השנים והנכדים שהתווספו, תמיד הקפדנו לבוא לבקר, אבל כשאמא אובחנה כחולה בסרטן גרורתי, הביקורים הפכו לצו התייצבות. לא תמיד נוח לבוא בשבת, זה דורש היערכות, נסיעות ולפעמים רוצים לעשות דברים אחרים, אבל לא ייווצר מצב של יותר משבועיים היעדרות.
יש הבנה שמדובר בזמן שלא יחזור וכולנו מגויסים לנוכחות מיטיבה. הטיפולים עוזרים, יש לומר, עם כל הקושי בכימותרפיה רואים תוצאות, אבל הגוף שלה נחלש. היא עייפה וכואבת, סובלת בשקט בחדר השינה. השבתות האלו הם אוויר לנשימה עבורה, היא נערכת לכבודם, קמה ממכאוביה, מכינה ארוחה ומבלה עם כל הצאצאים.
שיח חרשים
אני לא זוכרת איך זה אפילו עלה, סתם בשיחת סלון, כשבין זרועותיי בני התינוק, כשאחותי סיננה שהיא לא מחסנת. "מה זאת אומרת לא מחסנת?", שאלתי, והיא אמרה שפשוט לא.
באותו רגע שתקתי מההלם. מכל החיידקים האלימים, החיידק הכי עמיד, הוא זה שנוצר על ידי מידע מסולף. הרי שום דבר שאגיד על כך שאין שום ביסוס מחקרי על כך שהחיסונים גורמים לאוטיזם, על פייק ניוז, על החזרת מחלות שנעלמו מהעולם, לא יזיז הורים שמוחם נשטף ובטוחים שהם מזיקים לילדיהם.
לקחתי נשימה ורק במהלך השבוע שאחרי, התחיל השיח בינינו. שיח חרשים. היא לא הסכימה לקבל שום מידע ממקורות מוסמכים, שום רופא או מישהו שבאמת למד, חקר ועוסק במקצוע.
אני מניחה שהיא תגיד את זה בחזרה עליי, שאני לא מכבדת את ההחלטה שלה, והתשובה היא נכון, אני לא מכבדת את ההחלטה שלה. ברגע שעלולות להיות לה השלכות שיוצאות מהמעגל הפרטי שלה.
אמא שלנו יכולה להיפגע באופן בלתי הפיך והילד שלי עלול לחלות. מחלות כמו חצבת, שעלת, פוליו או אבעבועות רוח לא דופקות בדלת בנימוס, רואות תינוקות וחולי סרטן, אומרות "אוי סליחה" והולכות. כל חופשת הלידה שלי נוהלה בחישוב סיכונים - לא ללכת לקניונים איתו, לא לסופר, לא מקומות סגורים והנה פה אצלנו בבית יש ילדים לא מחוסנים. אז מה עשינו בזה?
אחריות חברתית
ההחלטה שלי לחסן, נוגעת אליי, לילדי וגם לתפיסה שלי שאני חלק מהחברה. בדיוק כמו שילדיי ילכו לצבא, עם כל הקושי שבדבר. הם יגנו על המדינה ואזרחיה, ויש לכך מחיר. הם יתחסנו בכל החיסונים, כמו 97% מהאוכלוסייה, כי ירידה מהנתונים הללו מחזירה לכאן מחלות איומות, כי כשהם מחוסנים הם מגנים על חלשים כמו אמא שלי, שמערכת החיסון שלה נפגעה.
ההחלטה שלי לא פוגעת באחרים, אלא להיפך. ההחלטה של אחותי שלא לחסן, לעומת זאת, מעמידה את הקרובים לה בסכנה. על ילדיה היא אחראית, אבל מה עם הילד שלי? איפה הוא במשוואה? לא קיים? זה בדיוק כמו שהיא תחליט להסיע אותו ברכב ללא כסא בטיחות. עם כל הכבוד לגנטיקה שאנחנו חולקות, מי היא שתיקח החלטה כזו? ואמא? אנחנו נלחמים על חייה ובריאותה, מישהו בכלל ספר אותה בחשבון?
לכתבות וטורים נוספים - היכנסו לפייסבוק הורים של ynet
אני חייבת לציין שיש לי גיבוי גורף של כל המשפחה המורחבת. אחי הגדול שילדיו מחוסנים, מצדד בי לחלוטין, הורי טוענים שזה לגמרי לא מקובל עליהם, אבל אמי אמרה שהיא לא יכולה להטיל וטו, כי כמה זמן כבר נותר לה לחיות?
בינתיים אין יותר ארוחות משותפות, אין ימי הולדת כסדרם. השבתות היפות הפכו למעיקות עם אווירה כבדה, עם חישובים מתי הם באים ומתי אנחנו הולכים.
אז הנה עוד מחלה מזעזעת, שמביאה איתה ההתנגדות המסוכנת לחיסונים. היא מפרקת משפחות. לעת עתה, ההחלטה הזו פירקה את שלי.
הכותבת העדיפה להישאר בעילום שם עקב הנושא הרגיש
לפנייה לכתב/ת 
