אבותינו לא הכירו את סדר ט"ו בשבט
וגם לא אבותיהם. מדובר במנהג חדש המבוסס על חיבור מהמאה ה-18, המבוסס על "תיקון המקובלים" לט"ו בשבט מהמאה ה-16. הטקסט כבר לא בארמית, וחרדים לא מכירים אותו בכלל - אבל אפשר ללמוד הרבה מאוסף 120 ההגדות לט"ו בשבט שאסף ד"ר יואל רפל, מאז ועד היום
לא פחות מ-120 הגדות מונה האוסף של ד"ר יואל רפל – וכולן "הגדות" המכילות את סדר ט"ו בשבט. בניגוד ל"סדר" ההלכתי של פסח, שכולו מובנה במסורת קפדנית כמעט ללא חריגים בין העדות וההגדות השונות – מתגלה הסדר הט"ו-בשבטי כאנדרלמוסיה צבעונית.
<< הכול על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות >>
בעוד שט"ו בשבט הוא חג חדש יחסית עם מנהגים חדשים ברוח התקופה, מסתבר ששורשים לו באמצע המאה ה-18. "בשנת 1754 ראה אור ספר בשם 'חמדת ימים' העוסק בהלכות ומנהגים על פי הקבלה בכלל ותורת האר"י בפרט", מספר ד"ר יואל רפל, היסטוריון וחוקר יהדות, שתרם לאוניברסיטת בר אילן את האוסף גדול של הגדות לט"ו בשבט שברשותו.
קראו עוד בערוץ היהדות :
לא מחביא את הכיפה: כבוד הרב הוא השגריר באוקראינה
"בספר שזהות מחברו אינה ידועה, יש קונטרס בשם 'פרי עץ הדר', הכולל את טקסט התיקון-מנהג שהתקינו מקובלי צפת הנאמר בט"ו בשבט, וכולל אכילת שלושים מיני פירות ושתיית ארבע כוסות יין, בדומה לאופן שבו קוראים ואוכלים בפסח, אגב אמירת ההגדה".
"החג הכי ארץ-ישראלי"
זו הייתה למעשה ההגדה הראשונה לט"ו בשבט, והיא כללה הרבה טקסט בארמית. "מאחר ורוב העם לא שלט בשפה", אומר רפל, "אמירת הטקסט נעלמה, למעט בקרב מקובלים".
כך עד שלהי שנות השבעים של המאה הקודמת. אז כבר היה ט"ו בשבט ל"חג ישראלי" – "החג הארץ-ישראלי המובהק ביותר", מחדד רפל – עם שייכות לאומית מובהקת ומנהגים חדשים כמו הנטיעות, שאין להן שום ביסוס הלכתי. ויתירה מכך, "כל חקלאי יודע שט"ו בשבט הוא זמן לא מתאים לטעת עצים", אומר רפל. "הזמן המתאים הוא בסתיו או באביב, אבל בוודאי שלא באמצע החורף".
"בעקבות מכתב שכתב הרב המחנך זאב יעבץ, לברון אדמונד ג'יימס דה רוטשילד - הוא מונה למנהל בית הספר במושבה זיכרון יעקב, וב-1892 יצא עם כל התלמידים לנטיעות. ולפני שתקפוץ ותזכיר שביסוד המעלה נטעו עצים ב-1884 - אבהיר ששם זה היה אירוע חד-פעמי, להבדיל מיעבץ שהפך את זה לאירוע קבוע, כך עד שב-1908 קבעה מועצת המורים של הקרן הקיימת לישראל שט"ו בשבט יהיה חג הנטיעות".
כל מי שקרא את "מסע תענוגות לארץ הקודש" שחיבר הסופר האמריקני, מארק טווין, לאחר שביקר בארץ בשנת 1867, יודע שבארץ ישראל "הקירחת והשוממה", כלשונו, היו מעט מאוד עצים, והטורקים השמידו אותם בשיטתיות במהלך מלחמת העולם הראשונה.
רפל מסביר שזו בדיוק הסיבה שבגינה היו המחנכים של ראשית ימי הציונות, מעודדים את התלמידים לצאת לנטיעות. "ארץ ישראל היא למעשה המקום היחיד בעולם שבו בתחילת המאה ה-21 היו יותר עצים מאשר בתחילת המאה ה-20", קובע ד"ר רפל.
הגדה? הציבור החרדי לא בעסק
בשנת 1979 כתב נגה הראובני, חתן פרס ישראל ומייסד שמורת "נאות קדומים", את ההגדה הראשונה לט"ו בשבט, עדכנית לזמננו. "ההגדה כללה קטעים מהמקורות וגם קטעים ספרותיים ושירים חדשים", אומר רפל. "שנתיים לאחר מכן, אמנון ידין מקיבוץ גבע, חיבר הגדה שיועדה לחברה החילונית.
"ב-1984 ערכתי אני את ההגדה הראשונה, ומאז התקנתי וערכתי שבע הגדות, בהן ארבע למשרד החינוך, אחת לצה"ל, אחת לכנסת ואחת באנגלית. באוסף שאותו תרמתי לארכיון הציונות הדתית שבאוניברסיטת בר אילן, ומוצג בספרייה המרכזית - יש עשרות מחקרים ומאמרי עיתונות על ט"ו בשבט, וכן יותר ממאה הגדות שונות שהפכו פופולריות מאוד בקרב הציבור הדתי-לאומי והחילוני גם יחד".
מעניין לציין כי הציבור החרדי לא משתתף בחגיגה, ועבורו מדובר ביום חול, שיש לו יתרון אחד – התפילה בו קצת יותר קצרה, בשל השמטת קטע תפילה המכונה "תחנון". וכך כולל האוסף את "פרי עץ הדר" – הראשונה, מהמאה ה-18; את ההגדה הארץ-ישראלית הראשונה של הראובני, הגדת צה"ל לעולים חדשים לצד הגדות של משרד החינוך, קיבוצים, מתנסי״ם, בתי ספר ועיריות שונות".
מסע בין חנויות ספרים
רפל שידוע כחוקר בתחומו וגם אספן (מי שאיתר לפחות 60 נוסחים לתפילה לשלום המדינה), מקבל את ההגדות – ואוסף אותן במהלך השנה כולה, תוך שהא מכתת רגליו בין חנויות ספרים ייעודיות. "ט"ו בשבט הוא חג המחובר לארץ ישראל, ואליו יכולים להתחבר גם דתיים וחרדים וגם חילוניים".
האזכור הראשון וההלכתי של ט"ו בשבט מופיע במאה השנייה לספירה, במשנה הראשונה של מסכת ראש השנה. מתברר שחכמי בית שמאי וחכמי בית הלל התווכחו מהו תאריך תחילת שנה חקלאית, לגבי מצוות הקשורות בפירות האילן, כגון תרומות ומעשרות.
"תקופה ההיא שבה כמעט כל העם עסק בחקלאות, זה היה תאריך חשוב - סיכום שנת המס", כך ד"ר רפל. "אחרי חורבן הבית העסק נגמר – היהודים הוגלו מהארץ, רובם הפסיקו לעסוק בחקלאות, והמצוות שקשורות לחקלאות בארץ ישראל הפכו ללא רלוונטיות.
"האזכור הבא של ט"ו בשבט מופיע כאלף שנה לאחר מכן, כאשר רב האי גאון, מגדולי גאוני בבל, מזכיר שט"ו בשבט מסמל את המעבר מחורף לאביב, וזאת בהתבסס על מסורת מקובלת בעמי אגן הים התיכון.
"בגניזה הקהירית התגלה בעבר פיוט לט"ו בשבט, ככל הנראה מהמאה ה-11 או ה-12. הפיוט הנאמר בתפילת השמונה-עשרה התקבל, ככל הנראה, בחלק מקהילות יהודי המזרח, אך לא בקהילות אשכנז, ועם הזמן הוא נשכח מהתודעה".
במאות ה-18-19 רבים מיהודי מזרח אירופה אימצו את מנהגי המקובלים שהחלו להתפתח צפת כבר במאה ה-16, והוסיפו תוכן ומשמעות לט"ו בשבט. הילדים שלמדו ב"חיידרים" ובישיבות, שמעו מהמלמדים והרבנים על ארץ ישראל הטובה והחמה שבה יש פירות נפלאים.
באותה תקופה התקבע המנהג של אכילת פירות יבשים בט"ו בשבט, "פשוט מפני שבאירופה בחורף, לא היה כמעט סיכוי להשיג פירות טריים מארץ ישראל או מכל מקום אחר. כמובן שאם כבר השיגו פרי טרי מארץ ישראל, בדרך כלל היו מחלקים את פלחיו בין כל בני המשפחה ואף עם השכנים הנרגשים".
