בשל טראומה: הרכבת תפצה עובד שחזה בתאונה

מנהל משמרת שהה בביתו כמה שנים במצב נפשי קשה. גם כשהשתקם, הרכבת לא עשתה די כדי להחזיר אותו לעבודה. הוא יפוצה בכ-75 אלף שקל

מערכת פסקדיןפורסם: 19.02.19 , 07:34

בית הדין האזורי לעבודה בתל אביב קיבל לאחרונה באופן חלקי את תביעתו של מנהל משמרת לשעבר ברכבת ישראל, שפוטר לאחר ששהה בביתו כמה שנים בשל מצב נפשי קשה שנגרם אחרי שחזה בתאונת רכבות קשה. השופטת אסנת רובוביץ-ברכש קבעה שלא נעשה די כדי להחזיר אותו לעבודה, ופסקה לו פיצוי של כ-75 אלף שקל.

באופן רשמי עבד התובע ברכבת משנת 2000 עד פברואר 2016. באפריל 2011 אירעה תאונה בין שתי רכבות בסמוך לתחנה שבה עבד. הוא ראה את האירוע במסכי הטלוויזיה, ניגש לחלץ פצועים מהקרונות והזעיק כוחות הצלה. בעקבות זאת הוא החל לסבול מחרדות, הפרעות שינה ולחץ בחזה. מאז ועד פיטוריו – לאורך כחמש שנים – הוא נעדר מהעבודה בהתאם לאישורי ביטוח לאומי, ולאחר שהוכר כנכה 100% זמנית עד 2014, ולאחר מכן כנכה בשיעור של 30%.

דיני עבודה

אחרי 30 שנה: בית מלון יפצה עובד פלסטיני

עו"ד ירון אבני

תושב השטחים עבד בחברה בשתי תקופות שונות, אחת מהן החלה כבר בסוף שנות ה-80. הוא תבע זכויות סוציאליות שלא שולמו לו ויפוצה בכ-87 אלף שקל

אחרי 30 שנה: בית מלון יפצה עובד פלסטיני

ביולי 2015 הוא רואיין במחלקת משאבי אנוש במטרה לבחון כיצד לשלב אותו בעבודה. כעבור כמה חודשים הוא זומן לשימוע, וכשבועיים לאחר מכן פוטר. מעבר לתביעה נזיקית לפיצויים, הוא הגיש גם תביעה לזכויות כעובד, וטען באמצעות עו"ד ד"ר אריאל בוכניק שבמשך "תקופת ההמתנה" הוא ביקש לחזור לעבוד בתפקיד משרדי כלשהו (לא ליד רכבות).

לטענתו, רכבת ישראל לא הציעה לו משרות המתאימות למצבו הרפואי אלא השאירה אותו "תלוי בין שמים לארץ", אף שהייתה מחויבת לעשות מאמץ בעניין, בהתאם להסכם הקיבוצי החל על עובדי הרכבת.

רכבת ישראל, שיוצגה על ידי עו"ד אבי עדאקי-סלמן, טענה מנגד שנהגה עם התובע באופן הגון ביותר. לדבריה הוא לא היה כשיר לעבודה במשך תקופה ארוכה, והיא המתינה שיסיים תהליך של שיקום בכדי לבחון אפשרות שילובו, אלא שהוא לא יכול היה להביא את עצמו להתחיל את שיקום. נטען כי לא היה מנוס מפיטורים, כיוון שהתובע הודיע שאינו יכול להיכנס למתחמי הרכבת.

לא הביאה ראיה

השופטת אסנת רובוביץ-ברכש שוכנעה שעד ינואר 2015 התובע לא ביקש ולא יכול היה להיות משובץ בתפקיד חלופי, היות שמצבו לא אפשר זאת. לעומת זאת, מאז חל שיפור במצבו, והיא סברה כי "הנתבעת לא הביאה כל ראיה ממנה עולה כי בסמוך למועד זה פנתה לתובע והציעה לו עבודה חלופית בנדון או עשתה ניסיון כלשהו בנדון".

היא הפנתה למכתב של רופא תעסוקתי שב-2015 לא שלל את האפשרות שהתובע יחזור לעבוד בתפקיד שיתאים לו. כמו כן היא הצביעה על כך שהתובע החל בשיקום אולם נאלץ להפסיק אותו בגלל בעיות בריאותיות של אשתו, ולמרות זאת, רכבת ישראל בחרה להפסיק את העסקתו ולא לאפשר לו פרק זמן נוסף של ניסיון שיקום.

"לא ברור מדוע אצה לנתבעת הדרך לפטר את התובע, כאשר ידעה היא כי הוא מעוניין למצות את הליך השיקום אותו החל. הנתבעת המתינה 5 שנים עד שזימנה את התובע לשימוע", הזכירה בפסק הדין.

בסיכומו של דבר נפסקו לתובע פיצויים בסך כ-75 אלף שקל, בעיקר עבור "תקופת אי עבודה", בתוספת הוצאות משפט ושכר טרח עו"ד בסך 10,000 שקל. בתוך כך נדחתה התביעה לפיצויים על עוגמת נפש, בנימוק שהרכבת לא התעמרה בתובע.