"רופא וחולה" - גרסת 2019 של הילדים

"תעמוד ישר ותחייך ", היא פוקדת עליו, "יופי, עכשיו תסביר לכולם מה עושים עם הסליים".

"זה סתם משעמם", הוא אומר לה, "אני יכול להראות להם איך נותנים בעיטות".

"לא", היא מתעצבנת, "זה סרטון של סליים, ואנחנו מעלים אותו ליוטיוב".

"באמת? ההורים שלך מרשים לך?", הוא מופתע.

"זה ב'כאילו', לא הבנת?!", היא נאנחת.

הכל התחיל ביום בו האחיינית שלי, בת השש, הגיעה לביקור. מיד כאשר היא והזאטוט, בן השמונה נפגשו, הם החליטו שהם ישחקו במשחק מגניב. היה להם ברור שמדובר במשחק שהם ממציאים, והיה להם ברור שחלק מהמשחק הוא לדמיין שמישהו מסריט אותם. כעת נותר להם רק להסכים במה הסרטון הזה יעסוק.

משחקים בכאילו(צילום: shutterstock)

אני, לעומת זאת, כמי שהציצה בהם מהצד, הרגשתי שאני בעיקר מופתעת. הבנתי שאני צופה במשהו חדש לגמרי ששייך לדור הנוכחי: משחקי דמיון בגרסת שנות ה-2000. הבטתי בילדים השקועים בעולמם, כאשר עלתה בלבי השאלה: האם אלו הם משחקי הדמיון החדשים בהם הילדים שוקעים במחוזות הדמיון, ושוכחים את עצמם או שאולי שילוב המצלמה יוצר משחק אחר, כזה שהוא ההיפך המוחלט ממשחקי דמיון?

פיתוח יכולות

לכל מי שאינו בקיא בפרטים הרי שעד היום משחקי הדמיון היו משחקים בהם הילדים מדמיינים שהם דמויות אחרות, וכי הם נמצאים בעולם אחר, עולם הפנטזיה. הם אלו שממציאים את התפקידים עבור עצמם, והם אלו שמחליטים מה תהיה העלילה. חלק ממשחקי הדמיון נסובו סביב דמויות מהעולם המציאותי כמו: אבא ואמא, רופא וחולה, לעיתים מדובר בדמויות מסיפורי האגדה, כמו: נסיכות, נסיכים ודרקונים. ובעצם סוד הקסם הוא שבמשחק הזה אפשר להיות איזו דמות שעולה על דעתך, והכל בסדר.

לכתבות נוספות - היכנסו לפייסבוק הורים של ynet

כל מומחה לחינוך או פסיכולוגיה יכול לומר לכם כי למשחקי הדמיון ישנם יתרונות רבים, ביניהם, פיתוח יצירתיות וחשיבה בקרב ילדים. ישנם אפילו כאלו שמשתמשים במשחק ככלי תרפויטי על מנת להבין את עולמם של הילדים, מחשבותיהם ורגשותיהם. וכאשר מדובר בשני ילדים, שמשחקים יחד במשחקי דמיון, הרי שאלו לומדים להסתדר יחד, לחלוק רעיונות, לתפקד כצוות, ועוד. ואם תרצו ניתן לראות במשחקי הדמיון ממש מעין קורס ליזמים מתחילים ויצירתיים. ומי יודע, אולי צוקרברג היה אפילו אלוף במשחקים שכאלו בילדותו.

משחקי דמיון מפתחים יצירתיות(צילום: shutterstock)

סלפי בכי

למשחקי הדמיון הקלאסיים נוספו כיום משחקים חדשים בהם, כחלק מהמשחק הילדים מדמיינים שהם מצלמים את עצמם. הם מדמיינים שהם כוכבים של סרטון, שיש להם קהל, ושמישהו צופה בסרטון שלהם מאוחר יותר ביוטיוב. כאשר חלק ממשחקי הדמיון של הילדים נסובים סביב הגיבורים שהם רואים (יוטיובריות שעוסקות בסליים, רקדני מיוזיקלי, שחקני פורטנייט ועוד), וכחלק מכך הילדים מחקים את השפה שבה הגיבורים מדברים, את תנועות הגוף שלהם, הלבוש והריקודים. אך האם אין זה הופך את המשחק למשהו שונה לחלוטיןן ואת הילדים שלנו לפרפורמרים ללא הפסקה?

ואם זה לא מספיק, הרי שבימים אלו מתפתח בארה"ב טרנד חדש, תופעה שעונה לשם "סלפי בכי". בני נוער (וגם מבוגרים) מצלמים את עצמם כאשר הם בוכים, ומעלים זאת, בשידור חי, לסטורי שלהם ברשת. לרוב, סרטונים אלו מלווים בכיתוב מרגש, כגון: "הרגשתי כל כך רע" או כיתוב אחר שגורם גם לנו, הגולשים, להתרגש ולסמן לייק או אפילו להזיל דמעה.

תחשבו על עצמכם ועל ההתנהגות שלכם כאשר אתם מחליטים לצלם את עצמכם. אנחנו כמהים להרגיש אינטימיות ולשתף את האחר ברגשותינו, אנחנו כמהים לכך שכמה שיותר אנשים ידעו מה שעובר עלינו ויגלו שאנחנו מיוחדים, מרגשים, מדהימים. אנחנו שואפים לכך שכמה שיותר אנשים יזדהו איתנו, יגיבו ויסמנו לנו לייק.

עצב שווה לייק(צילום: shutterstock)

ברגע שאנחנו מצלמים את עצמנו או שאחרים מצלמים אותנו הרי שהמודעות שלנו לעצמנו ולהתנהגות שלנו גוברת. אנחנו שמים לב לא רק לאיך אנחנו נראים אלא גם לכל מה שאנחנו אומרים, וכיצד אנחנו אומרים את הדברים (באיזו שפה אנחנו משתמשים, באיזה טון וסגנון דיבור).

בעצם ברגע בו אנחנו מצלמים, בדיוק אז - המודעות שלנו לנראות שלנו גוברת, ואנחנו מנסים להראות כמה שיותר יפים, מאושרים ומגניבים. מהר מאד העמידה מול המצלמה הופכת למעין הצגה קטנה, שבה אנחנו השחקנים.

קראו עוד:

"אני היחיד בכיתה שיש לו טלפון פשוט"

כך תשתמשו בנייד כדי לעזור לילדים

הקשר בין הנייד שלכם להפרעות קשב של הילדים

אנחנו מצלמים את עצמנו ברגעים מאושרים, את הילדים שלנו, השמחות שלנו, הבילויים שלנו, האוכל שאנחנו אוכלים, ועכשיו גם את רגעי המשבר שלנו. במסגרת תפקידנו כשחקנים אנחנו שמים לרגע את "האני הפנימי" שלנו בצד, ובעיקר חושבים כיצד אנחנו נראים בעיני האחר, וכיצד כל העוקבים שלנו יגיבו כשהם יראו את התמונה או הסרטון שלנו.

המצחיק הוא שגם כאשר אנחנו מאמינים שאנחנו מצלמים רגע אותנטי בחיינו, בכי למשל, הרי שברגע שבו אנחנו מצלמים - משהו קורה לנו. אנחנו, אם נרצה ואם לא, מודעים לכך שהמצלמה עובדת, ובאותו רגע משהו קטן בנו משתנה. וזה יכול להיות תנועה קלה, צורת העמידה, הסטת השיער, הזווית שאנחנו בוחרים.

כולנו שחקנים

מתוך ניסיון אמיתי להראות את המציאות שלנו כפי שהיא אנחנו בעצם חוטאים לה, ומראים שבריר שניה, שבעת צילומו כבר אינו אמיתי. אנחנו מביימים את הסצנה של עצמינו על מנת לשתף רגע שמעצם שיתופו הוא כבר אינו אמיתי יותר. בעצם כך, אנחנו מוכרים לעצמנו ולאחרים מדי יום fake news של חיינו.

אמרו כבר בעבר ש"כל העולם במה, וכל אנשיו שחקנים", ובדיוק כמו ביוון העתיקה, בה התפתח עולם התיאטרון ובו הז'אנרים של הדרמה, הטרגדיה והקומדיה, גם אנחנו משחקים בדרמה של חיינו. גם אנחנו מעלים את היצירות הקטנות שלנו, ומחכים למחיאות הכפיים.

הילדים, מעצם טבעם, מחקים אותנו המבוגרים ואת עולמינו, והחיקוי הזה נמצא כיום גם במקום הכי אינטימי שלהם, במשחקי הדמיון. וכך, במקום לעוף למחוזות הדמיון הילדים עובדים על פי פורמטים קיימים, תוך שהם מודעים יותר ויותר לנראות שלהם.

אולי הגיע הזמן להבין שאם אנחנו באמת רוצים ילדים יצירתיים, בעלי מעוף ודמיון כדאי שנלמד אותם לעצור מדי פעם, לכבות את המצלמה ולהיות הם עצמם. כי, בסופו של דבר, גם אצל השחקנים הכי גדולים בסוף ההצגה מסתיימת, האורות נכבים, וכולם יורדים מהבמה.

הכותבת היא מייסדת ומנכ"לית פורטל ההורות עשר פלוס ומומחית למחקר תרבות הנוער