הפריווילגיות של הכהנים: כך נולדו יחסי הון-שלטון
פרשת השבוע בתוספת של אגדה תלמודית מציירת בצבעים בהירים את התפתחות יחסי הכוח שבין השלטון לאזרח, במקרה זה הכהן שמתווך את הקרבת הקורבנות - תמורת אחוזים. כל כך הרבה כסף היה בידי הכהנים וכל כך מעט הגינות, אז למה אנחנו כמעט ולא לומדים על זה?
אנחנו חייבות לשמור על עצמנו
אני ממליצה לכולנו לנסוע בתחבורה ציבורית; לפעמים זה צפוף ולא נוח אבל תמיד זה מלמד. באוטובוסים, בעיקר השכונתיים, מתפתחות שיחות ונוצרים קשרים לרגע. לטוב ולרע, האוטובוס הופך את כל ישראל לאחים ואחיות.
<< הכול על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות. היכנסו >>
השבוע ישבתי ליד אדם חכם, מעניין וגם נעים הליכות. כדרכם של ירושלמים רבים הוא ליכודניק. בפתיחת השיחה הודנו שנינו שהמנהיגים שנצביע להם (במישרין או בעקיפין) לא מרשימים ובקלפי ננקוט בשיטת "הרע במיעוטו". אין בשורה מנהיגותית, הסכמנו, ולכן אין על מי להתווכח. השיחה הייתה נעימה ובסיומה הבטחנו לעצמנו שלא נעבוד במפעלי השנאה של ההנהגה הפוליטית. למה לנו להרעיל את עצמנו ועוד בשירותה של מנהיגות שלא רואה אותנו ולא רואה דבר?
המצווה שלי עד ליום הבחירות וגם לאחריו "ואהבת... לא תשנאי". ההנהגה יכולה לגנוב מאתנו, לשקר לנו, להרע את התנאים בבתי החולים ואפילו לשלול מאתנו את החרויות הבסיסיות שלנו. אבל הנשמה בבעלותנו ואותה אסור להפקיר בידיהם.
תורת האשם
השבת אנו נמצאות בלבו של אולם עצום ממדים ומדמם – היכל הקורבנות המקראי. התורה ממיינת את הקורבנות לסוגים ותתי-סוגים לפי עילת ההקרבה וזהות המקריב/ה. אחד הקורבנות הוא האשם (ויקרא ז', א'-י') "וְזֹאת תּוֹרַת הָאָשָׁם קֹדֶשׁ קָדָשִׁים הוּא:... כָּל זָכָר בַּכֹּהֲנִים יֹאכְלֶנּוּ בְּמָקוֹם קָדוֹשׁ יֵאָכֵל... הַכֹּהֵן אֲשֶׁר יְכַפֶּר בּוֹ לוֹ יִהְיֶה. וְהַכֹּהֵן הַמַּקְרִיב אֶת עֹלַת אִישׁ, עוֹר הָעֹלָה אֲשֶׁר הִקְרִיב לַכֹּהֵן לוֹ יִהְיֶה. וְכָל מִנְחָה אֲשֶׁר תֵּאָפֶה בַּתַּנּוּר וְכָל נַעֲשָׂה בַמַּרְחֶשֶׁת וְעַל מַחֲבַת לַכֹּהֵן הַמַּקְרִיב אֹתָהּ לוֹ תִהְיֶה. וְכָל מִנְחָה בְלוּלָה בַשֶּׁמֶן וַחֲרֵבָה לְכָל בְּנֵי אַהֲרֹן תִּהְיֶה אִישׁ כְּאָחִיו".
רגע ההולדת של הון-שלטון
צמד המילים "תורת האשם" מפתה מבחינה דרשנית, ובמהלך הדורות הוא זכה לתשומת לב. גם ימי הבחירות האלה מצדיקים משחק מתפייט על כריכת התורה עם האשם. הכהן המקריב את האשם מקבל חלקים מהקורבן: "עוֹר הָעֹלָה אֲשֶׁר הִקְרִיב לַכֹּהֵן לוֹ יִהְיֶה: וְכָל מִנְחָה... לַכֹּהֵן הַמַּקְרִיב אֹתָהּ לוֹ תִהְיֶה". והנה לפנינו היסודות המערערים של תרבות הון-שלטון.
במקדש, בניגוד לבית הכנסת, אי אפשר להסתדר בלי מתווך. הציבור לא יכול להקריב את קורבנותיו ללא הכהנים. ברורות הסכנות בשיטה שמעניקה לכהנים אחוזים מתוך קורבנות המקדש, והן גדלות כאשר המתנה ניתנת ישירות לכהן שסייע בהקרבה (מזכיר את שאלת הקופאיות בקניונים: "מישהי עזרה לך?")
כאן נולד האינטרס של הכהנים לשכנע אותנו להקריב קורבנות ואף לעשות זאת במשמרת שלהם. ככל שתודעת החטא תגדל, וככל שתתעצם תרבות הקורבנות, יאמירו הרווחים של הכהן וכבר לא נדע להבחין היכן מסתיימת החוויה הדתית ונפתח שוק הבשר הכהני.
עורות וליקוי מאורות
מתנת העור המוזכרת בקורבן האשם, היא מתנה נחשקת במיוחד, שכן בניגוד לבשר שיכול להיאכל רק על ידי הכהנים ובמקדש עצמו, העור איננו משמש למאכל והכוהנים יכולים לעשות בו שימוש חולין, ובמילים אחרות – לסחור בו. נתח כלכלי של ממש מונח לרגליו של הכהן המסייע בהקרבת קורבן האשם, פיתוי "כהן-הון" שקשה לעמוד בפניו.
אקדח שמופיע במערכה הראשונה
בעלי השררה כמהים למשאבים והם יגלו את הפרצות, וכך הפכה מתנת עורות הקורבנות לשוק כלכלי שנשלט על ידי "המאפיה" של הכהנים. לפנינו סיפור מדהים שחשוב להכיר ולהנחיל לדורות הבאים (תוספתא מנחות יג, יח):
באחת מלשכות המקדש, לשכת הפרווה, היו מאכסנים ומעבדים את עורות הקורבנות. בניגוד לכתוב בפרשת השבוע, צו, העורות לא ניתנו ישירות לכהן המקריב, אלא חולקו בין כל הכהנים שעבדו באותו היום (כמו שתי השיטות לחלוקת הטיפים במסעדות). במעמד החלוקה השתלטה על הסחורה מאפיה של כהנים, ולקחה לעצמה את שלל העורות.
ישבו וחשבו מה לעשות, ולבסוף תיקנו תקנה ולפיה יחלקו את העורות פעם בשבוע לכל כהני השבוע, כך שבזמן החלוקה תנכח בלשכה חבורה גדולה יותר של כהנים והם ינצחו את בעלי הזרוע. לרוע המזל, בסיפור זה ולא רק בו, מאפיונרים אינם דווקא טיפשים וגם הם התאגדו בחבורה גדולה יותר והשוד בלב המקדש נמשך.
"גם לי גם לך לא יהיה"
אמרו המובסים, והחליטו להקדיש את העורות לשם שמים, כלומר לתקציב בית המקדש. אלא שבית המקדש לא זקוק היה לכסף הרב הנוסף, ועל פי המסופר בהמשך המעשה לא היה מה לעשות עם סכומי הכסף שהוקדשו ולבסוף "חיפו (ציפו) את ההיכל כולו בטבלאות של זהב".
הסיום מלמדנו שעורות הקורבנות של הכהנים היו משאב כספי אדיר, שהרי לאחר זמן קצר של איסוף כספי העורות נקנו בהם טבלאות רבות של זהב.
סיום הסיפור המטריד מלמדנו שהעולם לא חסר משאבים, אבל בהחלט חסר מוסר. כל כך הרבה כסף היה בידי הכהנים וכל כך מעט הגינות. אף כהן לא ראה את העוני והמצוקה של האוכלוסייה היהודית. הכהנים העשירים חמסו את הכהנים העשירים פחות, ובסופו של דבר השקט הושג בהחלטה שמשמעותה בזבוז אדיר, רהב שלטוני ואדישות של ההנהגה הכהנית להמון העם. מי אמרה שהיא מתגעגעת לבית המקדש?
איך נלמד תורה שבעל-פה בבתי הספר?
זו, למשל, אגדה שחשוב ללמדה במערכת החינוך. חשוב ללמד את הדור הבא ששחיתות שלטונית תמיד הייתה ותמיד תהיה. הדרך להגן עלינו מפניה היא לייצר מערכות הגנה וויסות יעילות; תחלופה ראויה של ראשי ממשלה, מנגנוני פיקוח בעלי שיניים וקהילה שמחונכת לערנות ולמעורבת חברתית ופוליטית, ויודעת לבקר ביעילות את ההנהגה שלה.
לו היינו רוצות להשתמש במסורת ישראל על מנת לייצר חברה אזרחית ביקורתית ואחראית, מקור זה ורבים כמותו היו נלמדים בעל-פה על ידי תלמידות בתי הספר. לו היינו משתמשות באופן זה במקורות ישראל, לא היינו שומעות גם על הפחד מהדתה, שכן לימודי היהדות היו, כראוי להם, לימודי ביקורת הדת והתרבות, המתמקדים בפיתוח חשיבה ביקורתית ואחריות חברתית.
כל עוד המערכת תשתמש במסורת ישראל על מנת לסכור פיות באגדות נוטפות דבש על עברנו, נהיה אחראיות למחיקתן של מסורות יהודיות חשובות ביותר, ולהפיכתנו לעדת לוחכות פנכה של כהנים בני זמננו.
ובבית המדרש של הטוקבקים
אלי ישי מאיים להחרים כל מי שחושב שהומואים הם חלק מצלם אלוהים. יוני, מבית המדרש של הטוקבקים, אומר דברים דומים על רפורמיות ועל נוצריות. בסרטון אני מתייחסת לדבריהם.
לכל הטורים של רוחמה וייס
שבת שלום!
