"רווקים מפחדים לדבר על כמה שהם בודדים"
גברים לא בוכים, גם לא בלילה. החברה הפטריארכלית השרישה את גבולות הגזרה הרגשיים לגברים, והכתיבה קו ברור – תהיה חזק, תתגבר, תשלוט ברגשות, אל תתפרק ו-"אל תבכה כמו תינוק". אלא שהציווי החברתי הזה לא לקח בחשבון אלמנט אחד מהותי והרה אסון - כיבוש הרגשות שלנו עתיד להביא לדיכוי, בטח בחברה כמו שלנו. אימון אישי
"עשיתי, התקדמתי ואני מצליח בסטארט-אפ שאני עובד בו, יש לי חברים וכביכול הכול בסדר, אבל בתקופה האחרונה אני מרגיש ריקנות מאוד גדולה, מדליק ג'וינט בערב ובוהה במסך", פתח אסף את הפגישה הראשונה שלנו. כשביררתי ושאלתי על הריקנות שהוא הרגיש, התגלתה בפניי תמונה רחבה משדמיינתי - הריקנות אצלו היא לא רק חיפוש אחר כיוון ומשמעות, וגם לא רק חיפוש אחר זוגיות, היא עמוקה יותר. זאת תחושת בדידות שהרבה מאתנו חולקים, לעיתים ברווקותינו ולעיתים גם בתוך קשר זוגי. רק שיש הבדל אחד מגדרי מובהק בין גברים לנשים במקרה הזה – גברים, בהכללה גסה כמובן, פחות נוטים לבקש עזרה. הם לא חונכו שזה בסדר להיתמך במישהו, ולכן הייתי גאה מאוד באסף שהוא נפתח אליי ככה.
מאצ'ואיזם עצבני: מה קורה כשגבר מרגיש מאוים?
מודל ה"גבר-גבר" שכולנו גדלנו עליו הוא אחד הגורמים לאותה בדידות רגשית שאסף חווה. גברים לא בוכים, גם לא בלילה. החברה הפטריארכלית השרישה את גבולות הגזרה הרגשיים לגברים, והכתיבה קו ברור – תהיה חזק, תתגבר, תשלוט ברגשות, אל תתפרק ו-"אל תבכה כמו תינוק". אלא שהציווי החברתי הזה לא לקח בחשבון אלמנט אחד מהותי והרה אסון - כיבוש הרגשות שלנו עתיד להביא לדיכוי, בטח בחברה כמו שלנו שהגברים בה מגויסים ונאלצים להתמודד לצערנו עם טראומות מתקופת הצבא. זהו דיכוי רגשי שכולנו, קודם כל הגברים אבל גם הנשים שאיתם, יסבלו ממנו.
פקטור נוסף שיש לקחת בחשבון הוא שאחוז הרווקים עולה. כ-20% מהגברים בגילאים 35-39 הם רווקים היום, והמצוקה שלהם גדולה. לא של כולם, כמובן, אבל בהכללה וגם בסטטיסטיקה, שיעור ההתאבדויות אצלם גדול פי שלוש מאשר אצל נשים בסטטוס דומה. ההבדל נעוץ בכך שנשים פחות חוששות לחלוק עם אחרות את הקשיים שלהן ולהישען על חברים ומשפחה מבחינה רגשית. כמובן שלעיתים שגברים כן חולקים ומשתפים את שעובר עליהם, אבל זה קורה בעיקר עם הנשים שאיתן, וגם זה תחת מגבלות שנובעת מאיום מודע שהם לא באמת יכולים להתפרק; שאם הם יראו כמה קשה ואפילו יבכו, התדמית הגברית שלהם תיפגם. הקתרזיס הרגשי הטמון בבכי, חיבוק ומגע, בשיתוף רגשי אותנטי וחשוף - לא קורה, והשחרור שלא מגיע באופן בריא, מתגבש לכדי מנגנוני הרס פנימיים שמתפרצים לעיתים כאובססיה לסקס, התקפי זעם, דיכאון והתבודדות.
זאת הסיבה שהצעתי לאסף להצטרף לתהליך הקבוצתי אצלנו. אני מאמינה ויודעת שהמרחב הזה של עוד גברים ונשים הוא כשלעצמו כבר מייצר שינוי בקרב המשתתפים. הוא פותח צוהר לחופש ביטוי רגיש ואותנטי. אסף קיבל את המלצתי והגיע. במפגשים הראשונים הוא עדיין שמר על פאסון, המעיט בדיבור ושיתף בפירורים, אבל ידעתי שזה זמני בלבד. התפנית הגיעה במפגש השישי, מפגש שהוקדש לפער שבין הרושם הראשוני שנייצר לבין מי שאנחנו באמת. אסף החל להקריא את הכרטיסיות שחברי הקבוצה כתבו, או יותר נכון ניחשו עליו עוד לפני שהם באמת הכירו אותו. הוא עבר כרטיסיה, כרטיסיה - ונשבר. "כולכם ראיתם בי מישהו שבטוח בעצמו, זה שלא ממש ברור מה הסיפור שלו עם זוגיות, אבל אין לכם מושג עד כמה זה רחוק ממה שאני מרגיש מבפנים", אמר בצער.
הדיסוננס בין אסף השברירי שזיהיתי בפגישה האישית שלנו לבין אסף במרחב הקבוצתי היה עצום, שחזור מדויק של המציאות בעולם האמתי. שחזור של מסכה גברית שאין סיכוי להסיר אותה מתוך אותו שבי תפיסתי. הצעד שאסף עשה היה לחשוף את הפער שבין הנראות להרגשה, ואין ספק שזה הפחיד אותו. על מפגש השביעי הוא כמעט ויתר בגלל זה. אבל אני לא ויתרתי לו, ואסף הסכים להתמסר. מאותו רגע וככל שהתהליך הקבוצתי התקדם, המסכה הכבדה שעטה על עצמו החלה להתקלף, ואסף סוף-סוף הרשה לעצמו לחלוק רגשות, פחדים ורסיסי סיפורים בחייו, שהיו עד אז עטופים בצלופן של בושה.
למפגש האחרון הוא הגיע 'חצי כוח'. כששאלתי אם הכול בסדר, אסף ענה "הקבוצה מאוד תחסר לי", ואני השבתי לו ולכל השאר שזה הזמן לתרגל את אותה פתיחות רגשית בחיים עצמם, כי הקבוצה היא רק המקפצה כדי לעבור שלב מריקנות רגשית לאינטימיות זוגית.
חמוטל לוי לשם היא מאמנת לזוגות ויחידים ומנחת NLP
