למה השתתפתי בטקס הזיכרון האלטרנטיבי
כי לכאב אין דת, גזע, מין ולאום. כיוון שאני מסרבת להמשיך להאמין שהאמת גרה בכיס שלי. כי אני מאמינה באלוהים - ועל מנת להפסיק להשתתף בטקסי לוויות בהר המנוחות. כבר חז"ל הבינו שנקמת עין-תחת-עין לא תפתור את הבעיות, וזו גם הדרך שלי לציין עצמאות
הדם שלנו אדום יותר?
"ההחלטה של בג"ץ שגויה ומאכזבת. אין מקום לטקס זיכרון שמשווה בין דם בנינו לדמם של מחבלים. על כן סירבתי לאפשר את כניסתם של משתתפי הטקס, ואני סבור שלא היה מקום להתערבותו של בג"ץ בהחלטתי זו". כך הגיב נתניהו (בדף הפייסבוק שלו) להחלטת בג"ץ לאפשר למאה פלסטינים להשתתף בטקס הזיכרון האלטרנטיבי (המאורגן על ידי "פורום המשפחות השכולות" ו"לוחמים לשלום").
<< הכול על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות. היכנסו >>
האסוציאציה הראשונה שלי לדברי ביבי, הייתה משפט הפתיחה של אנה קרנינה: "כל המשפחות המאושרות דומות זו לזו. אך המשפחות האומללות - אומללות הן כל אחת על פי דרכה". לכאורה, יש דמיון בין דבריו של טולסטוי לטענתו של ביבי. כל משפחה אומללה על פי דרכה, ומה לנו כי נשווה בין כאב לכאב, בין דם לדם?
במשך כמה שעות הסתובבתי בירושלים הנערכת לימי הזיכרון והעצמאות, והרהרתי באבחנתו הדקה והעצובה של טולסטוי. חשבתי על הקלות שבה אנו יכולות להבין ולחלוק שמחה, ועל חוסר האפשרות לחלוק צער עמוק. חשבתי על בדידותן של המשפחות השכולות, בדידות שאין דרך לגשר עליה.
לא על ההשוואה הזו כתב ביבי. דבריו מלמדים שלשיטתו דווקא אפשר להבין צער, לחלוק אותו ואפילו לשקול אותו במשקל ערכי. אלא שאת כאב האובדן במלחמה אפשר, לטענתו, לחלוק רק עם הקבוצה "הצודקת". רק עם מי שהם "אנחנו".
והצער של ה"הם"? של הצד השני של המלחמה? הוא שוקל הרבה פחות שכן הוא שייך ל"רעים", ל"מחבלים". הוא הצער השקרני של אלה שמגיע להם למות, ולכל הפחות אין לערבב בין צערם לצערנו.
אבחנה עם שורשים עמוקים
ביבי הוא מנהיג חכם ולתפיסת העולם שהציג שורשים עמוקים בנפש ובתרבות, ועל כן דבריו מצאו תהודה בלבבות רבים. אין לי כוונה לזלזל בטענתו ואף להיפך. אני רוצה להבין ולהתמודד עם היסודות התרבותיים והפסיכולוגיים האיתנים שעליהם הוא בנה את טיעונו.
לאומץ לב רב נדרשו מארגנות ומאגני טקס הזיכרון האלטרנטיבי כדי לחתור תחת אמונות מושרשות. כוח עצום, כמעט נס, נדרש על מנת שעשרת-אלפים אישה ואיש יבחרו לערער מוסכמות קהילתיות ולעמוד יחד בטקס הזיכרון למתים משני צדי המלחמה.
שיר נקמה יפה להלל
זה מתחיל ממש בבראשית: חוק העונשין הראשון במקרא הוא חוק נקמה. חוק זה לא רק מורה על נקמה, אלא גם מסביר את ההיגיון הרוחני שלה. לפנינו חוק שהוא גם שיר הלל יפה לתפארת. שיר הלל לנקמה (בראשית ט', ו'):
שֹׁפֵךְ דַּם הָאָדָם
בָּאָדָם דָּמוֹ יִשָּׁפֵךְ
כִּי בְּצֶלֶם אֱלֹהִים
עָשָׂה אֶת הָאָדָם.
שיר בן ארבע שורות, ובכל שורה שלוש מילים. שתי השורות הראשונות מורכבות מאותן מילים ורק המיקום של המילה הראשונה והאחרונה מתחלף. ובאמצע, בין השופך לאדם – דם. בשלוש שורות מתוך הארבע נמצאת המילה אדם, ובשורה השלישית היא מוחלפת במילה אלוהים, שמעניק את המשקל והמשמעות המיוחדת לאדם, ולכאורה מסביר גם את חובת הנקמה.
המצלול "דם" רודף אותנו לאורך השיר "דם-אדם-אדם-דם-אדם". נוגע ללב, הולם כמו מארש צבאי ומשכנע כמותו.
שאלה לבית המדרש של הטוקבקים
על מנת לשכנע במוסריות של השיר-חוק שלפנינו נראה לי שדי בשתי השורות הראשונות. אם שפכת דם אדם – אדם ישפוך את דמך. הכנסתו של אלוהים בשורה השלישית פוגעת להבנתי בטיעון. שהרי אם כל הריגה מסלקת מהעולם צלם אלוהים, מדוע לסלק מהעולם צלם אלוהים נוסף? אם אלוהים נכנס לתמונה, המתמטיקה של הנקמה נראית פחות מובנית. חברות, אשמח לתשובות מלומדות שלכן.
המתמטיקה של החיים
ההיגיון היסודי של הנקמה הוא שמי שפגע באדם צריך לשלם על הפגיעה, והתשלום נעשה במטבע שבו נעשתה הפגיעה. כך מנוסחת תורת מוסר זו בפרשת השבוע (ויקרא כ"ד, כ'): "וְאִישׁ כִּי יִתֵּן מוּם בַּעֲמִיתוֹ כַּאֲשֶׁר עָשָׂה כֵּן יֵעָשֶׂה לּוֹ: שֶׁבֶר תַּחַת שֶׁבֶר, עַיִן תַּחַת עַיִן, שֵׁן תַּחַת שֵׁן. כַּאֲשֶׁר יִתֵּן מוּם בָּאָדָם כֵּן יִנָּתֶן בּוֹ".
בעולם שמונע משיקולים של רווח והפסד חומריים, יעריך בית המשפט את ההפסד הכלכלי שנגרם כתוצאה מהנזק, והפוגע יידרש לשלמו. בניגוד לכך, בתרבות של נקמה, השאלות המעשיות נדחקות מפני סוגיית השוויון בפגיעה. התיקון החברתי לא קשור לשיקום חיי הנפגע, אלא ליצירת שוויון בין סבלו של הנפגע לסבלו של הפוגע.
סוגיית השוויון בסבל
התשוקה להגיע לשוויון בסבל מובנית (לי), והיא זוכה לבולטות רבה בחוק ובסיפור המקראי ובתפילות תהילים. דווקא משום כך יש להשתאות למול נועזותם של חכמי התורה שבעל-פה, שהחליטו להסיר את הלגיטימציה המשפטית לנקמה. חכמי המשנה התעקשו לנקות את מערכת המשפט מכלי המדידה של תרבות הנקמה, והמירו את הענישה הגופנית בתשלום פיצויים כספיים, בכך העבירו את נקודת המבט מסוגיית השוויון בסבל לסוגיית שיקום חיי הקורבן.
העיקרון המוסרי בגנות תורת הנקמה מוצע בכמה מדרשי הלכה, והנה אחת הדוגמאות (בבא קמא פג ע"ב): "הרי שהייתה עינו של זה גדולה ועינו של זה קטנה, היאך אני קורא בו עין תחת עין?!" אין שוויון בסבל, קובעים חכמי המשנה. אין דרך אמיתית לשקול עלבון, פגיעה ואומללות, ואין אפשרות לגבות מהזולת את מחיר מעשיו.
המאבק בענישה הגופנית-נקמנית הוא מהמהפכות הגדולות ביותר של תרבות התורה שבעל-פה. מהפכה זו משנה באופן יסודי את תפיסת המוסר היהודית, וממקדת את מערכת המשפט בטיפול בנפגע ולא בגרימת סבל לפוגע.
קל לדמיין לכמה דרשות בבתי הכנסת, ויכוחים, עלבונות וגם שיחות אישיות מעמיקות, נדרשו החכמים על מנת להפוך תפיסת עולם זו לנחלת המשפט העברי. כמה מסובך היה לשכנע את הקהילה, ובעיקר את הנפגעות והנפגעים, לוותר על משאלת הלב המובנת להסב סבל תחת סבל, ולהסתפק בניסיונות פיצוי ושיקום.
ובחזרה אל ביבי ואל הטקס האלטרנטיבי
השנה השתתפתי לראשונה בטקס יום הזיכרון הישראלי-פלסטיני. כבר שנים רבות שאני מרגישה שאין לי אפשרות להשתתף בטקסים הקיימים. מות החיילים כה יקר וכואב לי, ואני לא מוצאת את מקומי בטקס שמסתפק באבל משותף על "זיו העלומים" שנגדע. דווקא ביום הזיכרון אני חייבת לתת מקום לשאלת האחריות על הסבל ועל סיומו. התעלמות משאלות אלו פוגעת להבנתי בכבוד המתים והחיים.
כשמדובר בסבל, אני, בניגוד לראש הממשלה, לא מתעניינת בהשוואת מחירים ובחלוקת "תעודות יושר" לאחד הצדדים בסכסוך. אני מתעניינת בדבר אחד – בסיומו. כתלמידתם של חכמי המשנה אני יודעת שאין שוויון בסבל, ואין טוב שייוולד מהטענה שהסבל שלי גדול או מוסרי יותר מסבלו של הזולת.
אני יהודייה וישראלית וקל לי להזדהות עם סבל העם שלי, אבל אני גם נבונה מספיק בשביל לדעת שאם הייתי נולדת למשפחה פלסטינית, במרחק קילומטרים ספורים מביתי, הייתי מספרת סיפור שונה בתכלית. גם "טוב" ו"רע" הם עניין של גיאוגרפיה, ולכן המריבות בשאלות אלו הן פעמים רבות חסרות טעם. צריך לקבל את ההבדלים, להניח לרגע בצד את האמונה המוחלטת בצדקת מעשיי, ולהתחיל לפתור בעיות.
השתתפתי בטקס
השתתפתי בטקס האלטרנטיבי על מנת לומר שאני מכירה בסבל של כולנו, ומבחינתי לכאב אין דת, גזע, מין ולאום. השתתפתי בטקס כיוון שאני מסרבת להמשיך להאמין שהאמת גרה בכיס שלי (או בזה של זולתי). השתתפתי בטקס כיוון שאני מאמינה באלוהים. השתתפתי בטקס על מנת להפסיק להשתתף בטקסי לוויות בהר המנוחות.
השתתפתי בטקס על מנת להבהיר לפוליטיקאים שאני מואסת בניסיונותיהם לגייס אותנו ואת ילדינו למלחמות לא לנו. על מנת לומר לכל הפוליטיקאים די. עברתם כל גבול אפשרי. אני לא מוכנה להמשיך להשתתף בתיאטרון המוות. אני לא מתעניינת בשאלה מי צודק ומי טועה ולמי הארץ הזאת יותר שייכת. אני רוצה פתרון מכבד, ראוי ומציל חיים.
אני רוצה שכולנו נחיה כאן יחד. גם אם זה עושה לכם לא נעים בעיניים, אנחנו נמשיך לעמוד יחד ונסרב לקבל את רודנותן של המלחמות שאליהן אתם שולחים אותנו. זו הדרך שלי לציין עצמאות.
ובבית המדרש של הטוקבקים
כרגיל, סוגיית גילוי עריות במקורות מעוררת שאלות רבות. בעיקר מתמיה ומבהיל היעדר האיסור על אב לשכב עם בתו. בסרטון אני מגיבה לדבריה של ענבל ורנר, שטוענת שלא הבנתי נכון את לשון החוק.
לכל הטורים של רוחמה וייס
שבת שלום!
