"אני האמא עם הפרצוף החמוץ בל"ג בעומר"
במשך שנים מורן מישל ניסתה לשכנע את הורי הכיתה לבטל את המדורות כי הן מסוכנות ומזהמות אבל כולם התעקשו שזו מסורת. השנה יש רוחות של שינוי עם פעילות אלטרנטיבית לילדים. "גם מסורות יכולות להתאים את עצמן לרוח הזמן", היא אומרת
יש לי כמה זכרונות ממש טובים מל״ג בעומר. במוקדם שבהם אני בכתה ד׳, דוחפת עם חברי לכיתה עגלת סופר עם שלושה גלגלים שכבדה ממני פי שלושה, ואנחנו מטיילים בין חדרי זבל לחפש מיני עצים וקרשים למדורה שתתתרחש בערב.
בין חדר זבל אחד לאחר אייל ואני בדיוק הפכנו לזוג, ובערב ישבנו אחת ליד השני על תל אדמה מוגבה מעל המדורה הקומפקטית שהכינו אבות הכיתה, כשלצד המדורה ניגן אקורדיון שירי קומזיצים והכיתה כולה צהלה ושמחה. אפילו בלה המורה הייתה שם.
"המדורות הפכו לאירוע ממוסחר כמו כל דבר בחיי ילדינו"
ויש לי עוד כמה זכרונות מדורות נהדרים מהחטיבה ומהתיכון שכוללים כמיטב המסורת גניבת שוקו ולחמניה מהמשאית של המכולת לפנות בוקר, ואני חושבת שלסבתא שלי היו זכרונות כמעט זהים לשלי. אי אפשר לספור כמה שנים של"ג בעומר זה קומזיץ, תפוח אדמה שחור ושבת אחים גם יחד סביב האש הבוערת.
אבל האמת היא שכבר די מזמן ל"ג בעומר הפך לחג השנוא עליי בשנה. מאז שהפכתי לאמא אפשר לזהות אותי בחג הזה בקלות - אני תמיד זאת שעומדת בצד בפרצוף חמוץ, ידיים שלובות, משחה נגד כוויות בתיק ושלט "אמרתי לכם" בהיכון, מוכן להידלק באורות של מונית הכסף.
זה התחיל מזמן כשבן של חברים נהרג בערב החג הזה כשהמדורה התחילה לשעמם והילדים חיפשו עניין במקום אחר, נמשך כשהבנתי שהדופק שלי לא מצליח להסדיר את עצמו במדורה הראשונה של הבכורה בגן, ונחתם ברור וקבוע כשלפני שבע שנים ראיתי פעוטה צונחת על אבן לוהטת שנחה מתחת לסאג' פיתות שבדיוק פונה מעל המדורה הלוויינית של המדורה הגדולה ונותרה חבושה למשך שבועות.
גל חום קיצוני: הגבלות על מדורות ל"ג בעומר, יותר מ-40 מעלות ברחבי הארץ
עם השנים, המדורה הקטנה שאייל ואני התרגשנו לצידה בכיתה ד' הפכה למפלצת שלא יודעת שובע. נראה שגודל המדורות הוא שקובע, החומרים הנזרקים למדורות מזמן לא עוצרים בקרשים ועץ יבש, המורות הפסיקו לארגן ולהשתתף מטעמי אחריות וביטוח.
בכל הזמנה למדורה כיתתית מודגש באותיות קידוש לבנה שהאחריות על כל ילד היא על ההורה בלבד, אבל בפועל אנחנו מנצלים את הזמן גם למפגש קהילתי בינינו והילדים רק עוברים לנו על המסך מפה לשם באופן אקראי, ומשנה לשנה הסכנה גדלה פי כמה מהשמחה שמסבים החג והמדורה.
להעביר הלאה
במשך שנים אני האמא המעצבנת שאיך שיוצאת בוואטסאפ רשימת הכיבוד למדורה כותבת "תבטלו, זה מסוכן, מזהם ולא בריא לילדים. בואו נעשה פעילות אלטרנטיבית" ומקבלת בתגובה שרשורים זועמים של "אבל זו מסורת!", "הילדים אוהבים את זה", "כולנו עשינו את זה ויצאנו בסדר".
ואני מבינה אותם, כי ככה זה עם מסורת, אנחנו אוהבים להעביר אותה הלאה, גאים כשילדינו צוברים חוויות דומות לשלנו ומעבירים אותן אחר כך בעצמם, ולזנוח מסורת, במיוחד חווייתית שכזאת, זה קצת כמו לוותר על עצמנו. הבעיה מתחילה כשאנחנו עיוורים לשינוי שמתחולל והופך מסורת ללא רלוונטית לימינו.
אבל רגע, לא באתי לבאס. הבוקר פתאום הבחנתי שברחבי העיר נצפות ערימות רהיטי עץ מיותמות שמשאיות הזבל נאלצות לאסוף. מתחת לבית שלי נחה מכולת פסולת בניין שלא מעוררת עניין אצל אף אחד. ברחובות לא נצפים ילדים עם עגלות סופר מקרטעות.
בבית הספר שלנו התקיים אתמול, בשיתוף ועד ההורים והעירייה, פיילוט של פעילות אקולוגית אלטרנטיבית לילדי השכבות הצעירות לכבוד ל"ג בעומר. הכיתות של הגדולות מעדיפות פעילות מים או על האש בחצר של אחד החברים.
פתאום האלטרנטיבה היא הבון-טון וזה משמח אותי מאוד לראות שבסוף גם מסורות יכולות להתאים את עצמן לרוח הזמן, ולשים בצד את מה שהתאים במשך מאות שנים לטובת מה שמתאים בעת החדשה. יש סיכוי שאפילו נצליח, מתוך ההבנה של מה שלא מתאים, לייצר מסורת חדשה ומוצלחת שתחזיק לאורך שנים ודורות.
וחלילה לי מלעוף גבוה מדי מעל ענן הגיצים שכנראה לא יתמר אצלנו השנה, אבל ככה, לאט לאט, בהבנה שמותר לנו לשחרר ולהסכים לשנות, אולי גם יבוא השלום. בשביל הילדים שלנו. אמן. אינשאללה.
מורן מישל היא אמא לחמש בנות, כותבת, עורכת ומנחת סדנאות כתיבה. בעלת הבלוג Writing Gym
לפנייה לכתב/ת 
