ימשיכו לגור בדירה, אף שהיא שייכת לרשות הפיתוח

בני הזוג המתגוררים בדירה בת שתי קומות בעיר העתיקה בעכו לא הצליחו להוכיח בעלות על הנכס. אז למה בית המשפט התיר להם להישאר?

עו"ד ישראל אליאב | פסקדיןפורסם: 23.05.19 , 15:45

סגן נשיא בית המשפט המחוזי בחיפה, השופט רון סוקול, קבע לאחרונה שבני זוג המתגוררים בדירה בעכו יוכלו להישאר בה אף שהוכח שהיא שייכת לרשות הפיתוח. הסיבה: הם מחזיקים בה עשרות שנים.

בני הזוג גרים בדירה בת שתי קומות במבנה בעיר העתיקה, על חלקה שאינה מוסדרת. בעבר התנהל הליך בבית משפט השלום בחיפה, ובו נדחתה בגין התיישנות תביעתה של רשות הפיתוח לפינוי שלהם. בהמשך לכך הגישה הרשות תביעה להכיר בה כבעלת הנכס, לפני שרישומו יוסדר. היא טענה שרכשה אותו מהאפוטרופוס לנכסי נפקדים ב-1953 (באותה עת הקנה חוק נכסי נפקדים לאפוטרופוס זכות על נכסים של "נפקדים" – אנשים שהחזיקו נכסים בישראל אך עזבו אותה בתקופת מלחמת העצמאות).

הרשות טענה שבני הזוג פלשו לדירה שלא כדין. לדבריה, בעבר הדירה הושכרה לאדם שנטש אותה ב-1981, ולאחר מכן היא נאטמה. לדבריה במועד כלשהו לאחר מכן תפסו בני הזוג את הדירה ללא ידיעתה.

מנגד הגישו בני הזוג תביעת בעלות משלהם. הם טענו שאביה של האישה, שעלה מטורקיה, רכש את הזכויות מנתין טורקי כבר בשנות ה-30, ומאז שנות ה-40 והוא משפחתו התגוררו בה ללא הפסקה. לחלופין הם טענו כי מכוח החזקה ארוכת שנים יש להכריז עליהם כבעלי הנכס. לדבריהם, פסק הדין בתביעת הפינוי "חוסם" את רשות הפיתוח מלכפור בזכות הבעלות שלהם בדירה.

השופט סוקול הבהיר כי המסמכים הרלוונטיים מעידים על כך שהזכויות בכל הבניין שייכות לרשות הפיתוח. הוא הבהיר כי בית משפט השלום באופן מפורש לא הכריע בטענת הבעלות. יחד עם זאת קבע כי בית משפט השלום אמנם דן בשאלת החזקה על הדירה וסבר כי אכן משפחתה של האישה החזיקה בדירה משנות ה-40, כלומר יותר מ-70 שנה.

הוא דחה את טענת בני הזוג בדבר בעלות מכוח החזקה ארוכת שנים בדירה, והבהיר כי בני הזוג אמנם הוכיחו חזקה של מספיק שנים בנכס, אולם לא הצליחו להוכיח, כפי שחוק הקרקעות העותומני מחייב, שמדובר באדמות מסוג "מירי" – קרקע חקלאית בבעלות השלטון.

השופט הבהיר כי לא הובא כל מסמך התומך בכך, וכי מאחר שמדובר בקרקע שבלב העיר, סביר יותר להניח שמדובר באדמת "מולכ" – קרקע בבעלות פרטית. התוצאה הייתה שהשניים לא הצליחו להוכיח שהם זכאים לבעלות על הנכס.

אולם בכך לא תם העניין, שכן השופט קבע כי לצד העובדה שהרשות היא בעלת הנכס, בני הזוג זכאים להמשיך להתגורר בו לנוכח ההתיישנות שנקבעה בתביעת הפינוי, והחזקה שלהם בנכס מזה כ-70 שנה. התוצאה הייתה ששתי התביעות נדחו – תביעתה של הרשות לסעדים נוספים, ותביעת בני הזוג לבעלות על הדירה.

השופט הביע תקווה כי במסגרת הליכי ההסדרת הקרקע יימצא פתרון ראוי לבני הזוג, ומתח ביקורת על הרשות שניסתה להשיג הישגים בדרך עקיפה של תביעה אזרחית, שזו אינה צריכה להיות מטרתה.