כך הצלחתי להפסיק להאשים את עצמי ואת זוגתי
קשר זוגי הוא כר פורה עבור תחושות אשם, ולא פעם אנחנו נוטים להאשים את עצמנו בכל מה שקורה לבני הזוג שלנו, נופלים לתחושות קשות בכל הנוגע לחוסר שביעות רצונם, או לחילופין, מאשימים את בני הזוג שלנו בכל מה שקורה לנו. שהרי את מי נאשים אם לא אותם? אבל הצלחתי לצאת מזה
בואו נדבר על אשמה. תחושת אשמה הייתה דיירת קבע בחיי וליוותה אותי במשך שנים, כל פעם אותה גברת בשינוי לוק ולוקיישן, מותאמת לסיפור החיים של אותו הגיל. בשנות העשרה הייתה זו ילדה להורים גרושים, שתחושת האשמה היתה הדיפולט שלה. כנערה מתבגרת האשמה התלבשה על נושא הגוף והאכילה, עם שנאה עצמית מהולה באשמה בכל פעם שהייתי "יורדת" על המקרר באישון ליל ומחסלת את תכולתו. שנים לאחר מכן, כאשה צעירה, האשמה התיישבה כצלע שלישית בקשר הזוגי שלי, בו הייתי הולכת לישון אכולת אשמה אחרי ששוב לא נעניתי להפצרות החיזורים של אשתי, ונאלצתי להציב בפניה שלט 'אין כניסה' בכל פעם שהיא רצתה סקס ואני לא.
הזוגיות שלכם תקועה? הסתכלו לאמת בעינים
כך פתרנו את הפער בין הפנטזיות המיניות שלנו
אל תשנו את בן הזוג, תשנו את עצמכם
אין ספק שהיא הייתה שם תמיד, תחושת האשמה. רובצת עליי, מעיקה ובעיקר דביקה ומשמינה. לא סתם אומרים בעברית "אכול אשמה" - היא אשכרה אוכלת אותנו מבפנים, האשמה הזאתי, מכרסמת כל חלקה טובה. קשר זוגי הוא כר פורה עבור תחושות אשם, ולא פעם אנחנו נוטים להאשים את עצמנו בכל מה שקורה לבני הזוג שלנו, נופלים לתחושות קשות בכל הנוגע לחוסר שביעות רצונם, או לחילופין, מאשימים את בני הזוג שלנו בכל מה שקורה לנו. שהרי את מי נאשים אם לא אותם?
ואז החלטתי לקבור אותה
במשך השנים, יחד עם תהליך ההתעוררות וההארה שעברתי, קלטתי לפתע את מהותה השקרית של האשמה, את האשליה העומדת מאחוריה. הבנתי שאין לה קיום אנרגטי משל עצמה, שכן אין בה שום דבר חוץ מהלקאה עצמית או חיצונית, ושאין בה תנועה לכיוון טרנספורמציה. חשבו עליה כמים עומדים המייצרים תקיעות ועכירות - ההפך המוחלט מזרימה ומקור לשינוי. אגב, כשאנחנו חוזרים רגע להבנה שהמציאות אינה אלא השתקפות מדויקת של המתחולל בנבכי התודעה שלנו, אנו מבינים שאין באמת את מי להאשים כאן. שזה כמו להאשים מחשב בפלט הנתונים שהוא מוציא, הרי לכך בדיוק הוא מתוכנת.
אפשר גם להגיד שמציאות חיינו אינה אלא מציאות של הסכמה. הסכמה של שתי תודעות לרקוד האחת עם השניה את ריקוד החיים, ומדי פעם לשקף זו לזו את מה שלא נראה לעין ולמוח המודע. אם בעלך, למשל, תמיד רוצה יותר סקס ממך ואת מרגישה אשמה, זה אומר ששניכם מסכימים על מציאות שבה נתתם תפקידים האחד לשני: את בתפקיד האישה העצורה והנמנעת, והוא בתפקיד המסכן, הדחוי והלא מסופק. או אם לדוגמה אשתך כועסת שאתה לא עוזר מספיק עם הילדים ואי אפשר לסמוך על הנוכחות שלך, ואתה מיד מרגיש אשמה – אז רגע, שניה, יש כאן מציאות בהסכמה, בין אם ישבתם והסכמתם עליה או שהיא פשוט "קרתה".
העניין הוא שלתוך המציאות הזאת, ששניכם מסכימים עליה בלא מודע, אתם מכניסים גם קיתונות של אשמה והיא, כמו שרק היא יודעת, גורמת לתבשיל העיסתי הזה לבעבע עוד יותר ולהעכיר את המרחב המשותף שלכם. אם תבינו שהאשמה הרובצת הזו לא מקדמת אתכם לשום מקום, ורק מובילה לתחושות כמו קורבנות ודחייה, אולי תסכימו אחת ולתמיד לקבור אותה, יהי זכרה לברכה.
אז מה עושים? קודם כל, מזהים. זה השלב הראשון. ברגע של אשמה, לא משנה אם זה על משהו שעשיתם, אמרתם או דווקא משהו שסירבתם לעשות או לומר. בין אם זה פרצוף חמוץ אצל בן הזוג, או תלונות של הקולגות בעבודה (שלא בהכרח קשורות בכם, אבל מספיקות כדי לגרום לכם לחשוש שאתם לא עומדים בציפיות) - בכל רגע שאתם נופלים לתחושת אשמה, מיד היזכרו בשקר, במניפולציה של התודעה שכרגע רוכבת על גלי "הלא בסדר" הממכרים, ומייצרת אשליה מכווצת וסוגרת. קצת חמלה עצמית מעולם לא הזיקה לאיש. אז קחו נשימה עמוקה ועברו לשלב הבא.
להחליף אשמה באחריות
בניגוד לאשמה, שחוץ מלהידבק לבטן או לתחת הבנו כבר שהיא לא עושה כלום, אחריות היא פרואקטיבית ומניעה לתזוזה של ממש. לקיחת אחריות משמעה להיזכר בכך שהכול בתוכנו, תוך הבנה עמוקה שכל היצירה הזו שאתם חווים כרגע, גם אם זו סיטואציה פחות נעימה, היא פרי יצירתכם האישית. ועל מנת ליצור שינוי מבורך, אתם נדרשים לקחת אחריות על מה שאתם מרגישים ועל מה שאתם חושבים ומחוללים.
כי רק ברגע שמחליפים אשמה באחריות, אנחנו בעצם מייתרים אותה ומבינים שאין באמת את מי להאשים, לא אותנו, ולא אחרים. זהו רגע של שחרור מדהים. אנחנו משחררים את בני הזוג מהאשמות שהתרגלנו להטיח בהם, ובעיקר משחררים את עצמנו מהרטט הדוחה הזה של תחושת אשמה תמידית. כשאנחנו לוקחים אחריות על עצמנו, אנחנו בין השאר גם לומדים לשחרר אחיזה באהובנו. מפסיקים להתערב להם, להתערבב ולקחת ללב, ונהנים מכוחות אדירים ואנרגיה שמתפנה לעבודת התפתחות ובנייה. שלא לדבר על כך שמבלי שתכוונו לכך כלל, גם העודפים שנדבקו לגוף וישבו שם במשך שנים ינשרו מעצמם. שזה עוד יתרון לא רע בפתחו של הקיץ...
עולם ללא אשמה
זה אולי נשמע לכם רחוק כרגע, אבל כמי שהתחילה במחשכים וחיה כיום בגן עדן נטול אשמה, הרשו לי לתאר לכם רגע איך נראה עולם כזה. ושלא תטעו, לא הפכתי לאמא מושלמת (אני עדין שונאת להכין שיעורי בית עם הילדה שלי, וגם אין לי סבלנות לעמוד ולבשל), אלא שההבדל היחידי הוא שאשמה אינה חלק מהמשוואה של החיים שלי יותר. הגישה שמלווה אותי בעשור האחרון דוגלת ב"זאת הכלה. ואיתה אנצח". אני לא מתנצלת על חוסר המושלמות שלי, וגם לא מנסה לשנות אותי או אף אחד אחר סביבי. אז ביי ביי אשמה, וברוכה הבאה אחריות וחמלה.פריידי מרגלית היא מייסדת תפישת המטאיזם ועומדת בראשה של קהילת מרחב מודעות. לאירוע הפתיחה "לצאת מהמטריקס". לחצו כאן ובואו לחיות בגן עדן.
