אבודים בסודן: היהודים שנעלמו בדרך לישראל
פוגרום אכזרי בכפר, רצח של בני משפחה ולבסוף שבעה יהודים שנעלמים בדרך לישראל כאילו בלעה אותם האדמה: כבר 40 שנה שהתעלומה הזאת מלווה את בני המשפחות, ונדמה כי לאיש מלבדם לא אכפת, גם לא לרשויות בישראל: "איך יכול להיות שכולם מתעלמים?"
<< הכול על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות >>
פעם אחת מאז, בתקופתו של אביגדור ליברמן כשר חוץ, הוא העביר מכתב לשגרירות ישראל באתיופיה ולשגריר האתיופי בישראל, ביקש לסייע. לשווא. לפני כשנה נערך דיון בנושא בוועדת העלייה והקליטה בכנסת, ושוב – דבר לא התקדם. דיונים לפרוטוקול בלבד.
קראו עוד בערוץ היהדות :
- למכירה: מזלג של הרבי מלובביץ' ב-5,000 דולר/ y+
- חובה עליי למחול על פגיעה מינית לאחר מות הפוגע?/ שו"ת
- כשילדים שווייצרים פוגשים יהודים בפעם הראשונה
ייתכן מאוד, שלו צבע עורם היה שונה, לו היו חיים באחת ממדינות אירופה, היינו הופכים עולמות כדי לגלות מה עלה בגורלם של אותם שבעה יהודים שהיו בדרכם לישראל. ייתכן. אבל השבעה הללו לא הגיעו מגרמניה או מרוסיה, אלא מאתיופיה. והם לא נעלמו בבלארוס או באוסטריה, אלא באמצע הדרך, בסודן. שבעה אנשים, עם עשרות בני משפחה דואגים, ואפילו לא בדל של רמז לגורלם.
"כולם כאחד התעלמו"
איה-הונאי סמאי מהרט היה בן 30, נשוי עם שלושה ילדים, ועסק בתיקון כלי נשק. טקיאה סמאי מהרט, בן 24 בהיעלמו, עסק בחקלאות והיה סוחר. אסרסה סמאי מהרט, בן 21, איבד את בתו בסודן ועסק בחקלאות. אנדרגה יזזאו טקאלי, בן 24, נשוי ללא ילדים, עסק בחקלאות. קסה יזזאו טקאלי, בן 20, עסק אף הוא בחקלאות. פרדה טקאליי גזהי, בן 42 ואב לשישה, התאלמן מאשתו שנרצחה ועסק בתיקון כלי נשק - וראובן איוב רסקי, בן 32 ואב לשלושה ילדים, התפרנס מעבודה בחקלאות.
"איך קורה שאף אחד מכם לא יודע כלום על הסיפור הזה?" תמה דוד מהרט (53), תושב קריית גת, ששלושה מאחיו הם בין הנעדרים. "משרדי הממשלה, התקשורת, כולם כאחד התעלמו לגמרי מהסיפור".
מהרט, מנכ"ל ארגון צפון-אמריקה למען יהודי אתיופיה, איבד את אשתו לפני שנה למחלה ונותר לבדו עם חמשת ילדיהם. כמו אחיו, גם הוא עשה את המסע הרגלי מסודן לישראל יחד עם הוריו ואחדים מבני משפחתו, והגיע לארץ המובטחת בשנת 1984.
"זה קרה ב-1981, כשעוד היינו באתיופיה", הוא חוזר לראשיתו של הסיפור. "בליל קיץ בהיר הגיעה כנופייה של נוצרים לכפר של סבא שלי, סולה, ורצחה שלושה מבני משפחתנו: בן דוד שלי מספין, בן 12; דוד שלי יזזאו שהיה בן 60 - ואישתו יין-אלם, שהייתה בחודש השביעי להריונה והותירה אחריה שישה יתומים".
"הצבא הסודני לקח אותם"
דוד ומשפחתו התגוררו אז בכפר בשם ווף-ארגף, ואחרי שנודע על האסון יצאו כמה מאחיו – איה-הונאי, טקיאי ואסרסה – לסולה, שם עדיין התגוררו הסב ועוד כמה דודים. "בתוך זמן קצר הם התארגנו ועזבו את הכפר בדרך למסע הרגלי לישראל", ממשיך דוד ומתאר. "אחרי כחודש וחצי הם – 49 אנשים – הגיעו לגבול סודן".
בשלב הזה חזרו שבעה מהגברים לכפר כדי לטפל ברכוש שהותירו אחריהן המשפחות המבוססות. בדרך, על פי עדי ראייה שדיווחו למשפחתו של דוד, הם נעצרו על ידי הצבא הסודני. "עדי הראייה סיפרו שהצבא הסודני הוריד אותם מהסירות ולקח אותם לכפר בשם דרביל, ומשם למחנה הצבאי ברקית", מספר מהרט. "דוד שלי מעיד שאביו ניסה לאתר את הנעדרים, אך הזהירו את אבא שלו כי הוא עלול למצוא את עצמו בסכנת חיים".
מאותו רגע, אין איש יודע מה עלה בגורלם של השבעה, ביניהם פרדה טקאליי – שאישתו נרצחה באותו פוגרום בכפר. "ראיתי את אמא שלי נופלת על הרצפה", מספר בנה, יהודה (50), שאביו נעדר. "הטראומה הזו מלווה אותי עד היום".
דודו של יהודה, אברהם טקאליי (45), עלה ארצה בשנת 1983, כשהיה בן עשר. שני אחיו הם בין הנעדרים, ובפוגרום בכפר הוא איבד את אביו. "אני זוכר שהגיעו לכפר 12-15 רוצחים, בסביבות שתיים או שלוש בלילה, כדי לשדוד את המשפחה שלנו שהייתה מבוססת כלכלית", מספר אברהם, תושב קריית גת העובד בחברת מקורות. "הם התחילו לירות לעבר הבית של דוד שלי, פרדה, ואז זרקו רימונים. מהיריות נהרגו אבא שלי, אשתו של פרדה ובן דוד שלי – שהיה אז כמעט בגילי".
אברהת יזזאו (55), אחותו הגדולה של יהודה, זוכרת מעט יותר מהאירועים הטראומתיים: "באותו לילה דוד שלי מספין ואני ישנו אצל סבא", היא משחזרת. "התעוררנו משינה בגלל הרעש ומטחי היריות. כשיצאנו מהבית למשמע הרעש מספין נפגע נהרג. אחר כך ראיתי את גופתו של אבא שלי מוטלת על האדמה. עד היום אני תוהה איך הצלחתי להינצל ממוות".
"אין שמחה שלמה"
שלושת ההרוגים בטבח אינם היחידים. במהלך מסעות העלייה לישראל קיפחו את חייהם אלפי יהודים, ובכל שנה ביום ירושלים מציינת המדינה את זיכרם. מה שפחות ידוע, זו ההערכה שישנם עוד אלפים שכלל לא ידוע מה עלה בגורלם.
עוד כשהיו בסודן, פנו בני המשפחה בבקשת עזרה לצלב האדום, לנציגי המוסד וגם לשגריר ארה"ב בסודן. כשהגיעו לישראל, פנה מהרט לכל ראש ממשלה ונשיא שנבחר. "היחיד שהתייחס ברצינות היה הנשיא חיים הרצוג", הוא אומר. "כל השאר התעלמו".
לדבריו, פנה בזמנו גם לראש הממשלה, בנימין נתניהו, כשזה יצא לביקור מדיני באתיופיה, וכך גם לסגנית שר החוץ, ציפי חטובלי. בין השאר, בעקבות פנייתו, שלח אביגדור ליברמן בשבתו כשר החוץ, מכתב לשגרירות ישראל באתיופיה ולשגריר האתיופי בישראל. ללא הועיל.
הרבה מילים בלי כיסוי
לטענת בני המשפחות, לפני כשנתיים וחצי הגיע לישראל האדם שראה את הנעדרים בפעם האחרונה, כשאלה נעצרו על ידי הצבא הסודני. הם ביקשו מהמשטרה לתשאל אותו, אך לטענתם זכו ליחס משפיל מצד השוטרים.
לפני כשנה התקיים בוועדת העלייה והקליטה בכנסת דיון בעניינם של הנעדרים, אך שוב, לטענתם, היו אלו מילים בלבד, ללא כיסוי. כעת הם מבקשים, מתחננים, לעזרת הציבור. אם לא למצוא את קרוביהם, לפחות להעלות את סיפורם למודעות, ללמוד גם עליהם.
שוחחנו עם כמה מילדי ואחי הנרצחים, ואצל כולם חזרה אותה תחושה, שהסיפור שלהם לא מעניין את הגורמים המוסמכים. שהכאב שלהם לא מזיז לאף אחד שאיננו חלק ממשפחתם, ושלצבע העור שלהם יש חלק בכך. "איך יכול להיות שכולם מתעלמים?" שואלת בכאב אביבית סהלו (44), בתו של הנעדר ראובן איוב.
ואולי את השאלה הזאת אנחנו צריכים להפנות גם אל עצמנו, הציבור בישראל. הגיע הזמן שנבקש בעצמנו לשמוע, לקרוא, ללמוד, על סיפורם של היהודים שהקריבו את חייהם כדי להגיע לארץ הקודש. אם לא נוכל לאתר את הנעדרים, לפחות נבין את כאב המשפחות.
לפנייה לכתב/ת 
