"בני טרנסג'נדר ואני לא רוצה שנחיה בסוד"
עדי וולפסון, אב לילד טרנסג'נדר, לא יכול היה להישאר אדיש לדבריו של שר החינוך, שלפיהם ניתן לבצע טיפולי המרה להומואים ולסביות. "חשבתי על הילדים שמתחבטים עכשיו בשאלות של מיניות ומגדר, ואולי יפחדו לגלות את הסוד, לא רק לבני המשפחה ולחברים, אפילו לעצמם"
לאחר שפרסמתי את הטור הקודם, בו חשפתי את שעל ליבי ואת היותי אב לבן טרנסג'נדר, קיבלתי לא מעט פניות, שאלות וחיבוקים. אומנם רבים חשבו שאני אמיץ, למרות שאני לא ממש חושב כך, וגם ציינו כמה זה חשוב, אבל הרגשתי שאצל לא מעט עדיין עולה השאלה: למה לספר? ועוד קבל עם ועדה.
לצד זאת, היו גם עוד ועוד סיפורים על צעירים להט"בים שבני משפחתם לא מקבלים אותם. וכששמעתי את דברי הבלע של שר החינוך הטרי, הרב רפי פרץ, שהצהיר שהוא בעד טיפולי המרה ללהט"בים, ואף התרברב שכמחנך עשה טיפולים כאלה בעצמו, עלה בי זעם, אך גם ידעתי באופן ברור למה הייתי חייב לספר.
חשבתי על הילדים שמתחבטים עכשיו בנפשם ובגופם בשאלות של מיניות ומגדר, ואולי לא יאזרו אומץ להיות מי שהם רוצים להיות. שהם יפחדו לגלות את הסוד, לא רק לבני המשפחה ולחברים, אפילו לעצמם.
הקושי לחיות עם סוד הוא גדול
כשהבן שלי סיפר לנו לראשונה שהוא רוצה לעשות התאמה מגדרית, הוא הסביר על ההבדל בין מיניות למגדר, ואמר: "אני לא אוהבת נשים אני רוצה להיות גבר". באותה הנשימה הוא גם אמר שהוא מספר לנו כי הוא לא רוצה שיהיה בינינו סוד, שהוא יודע שנאהב אותו, שלא נזרוק אותו. זה היה אחד הרגעים הכי חזקים ומשמעותיים בשבילי כאבא, ולאו דווקא בגלל מה שהוא סיפר, אלא מפני שידעתי שבכל זאת הצלחנו לתת לו את הביטחון להיות מי שהוא רוצה, ולבטוח בנו.
נכון, קיימת השאלה הפשוטה, למה צריך להגדיר? הרי אני לא יוצא וקורא בקול שיש לי בן סיסג'נדר, מונח המתאר התאמה בין זהות מגדרית לבין המין הביולוגי בלידה, כי מי ומה שנמצא בגדר ה"נורמה", לכאורה, לא צריך הגדרה או גדר, הוא מובן מאליו. אבל הסיבה העיקרית היא שהמסע של החיים לימד אותי כמה השתקה והסתרה יש בנוגע לטרנסג'נדרים, כמה חשש, ובעיקר כמה בורות.
קראו עוד:
"הכי קשה - לפנות אליו פתאום בלשון זכר"
"יש לי משהו לספר": כך תגיבו ליציאה מהארון של הילד
"ילדים, היום נלמד על אמא ואמא"
ראיתי זאת במערכת החינוך, במערכת הרווחה, במערכת הבריאות, גם במקומות, שכביכול, צריכים להיות פתוחים ומעודכנים. הבנתי גם שלדברים הכתובים, שהופכים את האישי לציבורי, יש כוח לחבר בין אנשים ובין עולמות. הבנתי שיש עוד הרבה מה לשנות, שיש לי תפקיד. ובכלל, שכשאתה פותח את הלב גם הלב של אחרים נפתח, והחשיפה נותנת כוח ומרפאה.
מה המשמעות של זה, אתם שואלים? הרי יש פער בין להכיל, לחבק ולקבל את בני הטרנסג'נדר בין "ארבע קירות" לבין "לצעוק" הכול בראש חוצות. נכון, החשיפה, בכל נושא אישי ומשפחתי, היא לא פשוטה. כמו כן, למרות הקבלה בקרב כל המעגלים הקרובים, תמיד יש רצון הורי בסיסי לגונן, להגן מהעולם, ובואו לא נתבלבל, למרות שאנחנו רוצים לתפוס את עצמנו כליברלים ומתקדמים, לא קל שם בחוץ. אבל דווקא הבן שלי, בחוכמתו, היה זה שאמר, "אבא, אתה צריך לכתוב ולפרסם, בשביל ילד.ה אחר.ת, בשביל אבא ואמא אחרים".
מצעד הגאווה הראשון בנתניה שהתקיים ביום שישי:
כולם יודעים ומרגישים
לכל אחד.ת מאיתנו יש סודות. סודות שאנחנו שומרים מהחברה, מאנשים כאלה ואחרים, אפילו הקרובים לנו ביותר, לפעמים גם מעצמנו. מצד אחד מדובר במנגנון של הגנה על הפרטיות, על האני, ומצד שני יש בסוד אלמנט מרכזי של פחד. כמו דברים רבים, גם סוד הוא עניין של תרבות, כלומר של מוסכמות חברתיות, אבל הוא גם קשור בכל משפחה ומשפחה, ובדפוסי התקשורת ואפילו במערכת החוקים הלא כתובה שמתגבשת בה.
לכתבות וטורים נוספים - היכנסו לפייסבוק הורים של ynet
אולם חשוב לזכור, שלרוב הסוד הוא סוד, לא מפני שאנחנו לא רוצים לספר אותו, אלא מפני שאנחנו פוחדים שלא יהיה מי שירצה לשמוע אותו, שלא יהיה מי שיקשיב, מי שיבין, שיחבק או שיעזור. למעשה הסוד הוא לרוב נטל גדול, כזה ש"אוכל אותך מבפנים", כזה שמייצר חיים בשקר, לצד מצוקה וכאב.
הסוד הזה מעמיד שאלות רבות ולא פשוטות: האם לספר או לא לספר? ואם כן, עד כמה לספר ולמי לספר? ואיך להתמודד עם המבטים או השאלות? כשהשונות היא חיצונית, וקשה להסתיר אותה, היא עומדת בפני כל, לא פעם למשפט, לשבט או לחסד. אך כשמדובר בעניינים של נפש או שבלב, הסוד פחות חשוף, אבל לאו דווקא קל יותר להסתרה.
בכלל, בימינו קשה מאוד לשמור סודות. הרבה פעמים כולם יודעים וכולם מרגישים, גם כשהדברים לא נאמרים, ואז שני הצדדים צועדים זה סביב זה, מנסים לא לדרוך אחד על השני. דווקא בשל כל אלה, לרוב הגילוי של הסוד הופך את ה-issue ל-non-issue, ומאפשר לכולם להתקדם קדימה.
המדיה לא זרה לי, וגם כתיבת טורי דעה לא. אני יודע את כוחה ומגבלותיה, את היתרונות לצד החסרונות. אני גם לא תמים, ויודע שיש רצון להציץ, ושיש אפשרות לתגובות אוהדות פחות ואפילו מתלהמות, ובטח שיהיו כאלה שירימו גבה ואחרים שלא יאהבו או יסכימו עם מה שכתבתי. אבל ברור לי שחייבים לעשות שינוי, שאני חייב לעשות משהו, וכתיבה היא אחת הדרכים שלי לעשות כן.
אז החלטתי לספר, בשביל עצמי, בשביל הבן שלי, בשביל המשפחה שלי ובשביל ילד.ה אחר.ת., וחשוב לי להדגיש, אני לא מדבר בשם הבן שלי, ולא בשם אף טרנסד'נדר או בן משפחה של טרנסג'נדר, אני כותב את מה שאני מרגיש וחווה, ומקווה שיש מי שמקשיב, ושתהיה לי הזכות להוביל לשינוי.
הייתי
הָיִיתִי חַיָּב לְסַפֵּרבִּשְׁבִילְךָ
שֶׁתֵּדַע, גַּם קֳבָל-עַם
וְעֵדָה, שֶׁאֲנַחְנוּ
אִתְּךָ.
הָיִיתִי צָרִיךְ לְסַפֵּר
בִּשְׁבִילָם
לוֹמַר בְּקוֹל אֶת
כָּל מָה שֶׁסָּגוּר, לָצֵאת
לָעוֹלָם.
הָיִיתִי מֻכְרָח לְסַפֵּר
בִּשְׁבִילִי
שֶׁבִּקַּשְׁתִּי לְהִשְׁתַּנּוֹת
וּלְשַׁנּוֹת בַּדֶּרֶךְ
שֶׁלִּי.
הָיִיתִי חִיֵּב לְסַפֵּר
בִּשְׁבִיל יֶלֶד אַחֵר
עדי וולפסון הוא משורר, פרופסור להנדסה כימית ופעיל בנושאי איכות הסביבה והקיימות בישראל. אב לבן טרנסג'נדר ומחבר הספר "אֲנִי אַבָּא שלך" (הוצאת פרדס, 2019).
לפנייה לכתב/ת 
