"להורה אין זכות לזנוח ילדים שהביא לעולם"
עדי וולפסון נחשף לידיעה על נער שנדקר בכניסה למקלט לנוער גאה, ולא הצליח לישון בלילה. "הזכרתי לעצמי שהקבלה של בננו הטרנסג'נדר על ידי המשפחה היא יוצאת דופן, אבל ברור לי, שעם כל האתגרים - אסור לאף הורה לוותר על הילד שלו"
לא הצלחתי לישון טוב בליל שבת האחרון. הידיעה על נער להט"בי בן 16 שנפצע קשה ביום שישי בצהריים, אחרי שנדקר בידי אחיו בכניסה ל"בית דרור" בתל אביב, מחצה לי את הלב והפכה לי את הבטן. כל הלילה התהפכתי במיטה. בני הטרנסג'נדר ישן באותה השעה בשלווה, בבית, בחדר שלמעלה, מוגן ומחובק. אבל התקיפה הזו הייתה תזכורת מפחידה לחוסר הביטחון של בני נוער להט"בים בחלק מהבתים בישראל, בחלקים שונים של החברה הישראלית ובמרחב הציבורי שלנו, וביניהם גם של בני, והיא לא נתנה לי מנוח.
שכבתי במיטה, ומדי פעם גלגלתי בראש את התגובות על האירוע שקראתי במהלך הערב באמצעי התקשורת השונים וברשת. חלקן טרחו להדגיש שהנער הוא בן החברה הערבית בישראל, ושבחלק מהמקומות בחברה זו קיימת עדיין התופעה הנפשעת של רצח על רקע חילול כבוד המשפחה. הם גם הזכירו שאומנם בדרך כלל מדובר ברצח של נשים על ידי גברים אך גם ברצח של להט"בים.
אחרים התייחסו לאווירת ההסתה ברחוב היהודי: לשלטי החוצות של מפלגת נעם, מפלגה דתית לאומית חדשה, המגדירה בברור שאבא ואבא או אמא ואמא זה "לא נורמלי", כמו גם מפלגות אחרות בישראל; לנאומי ההסתה של רבנים; וגם לדבריו הקשים של שר החינוך, ח"כ הרב רפי פרץ, על טיפולי המרה, אף כי חזר בו.
לא היה מקום לספק שהנער הותקף בשל היותו גאה, כי הרי מי שמגיע לבית דרור, הוסטל הנותן מענה זמני לבני נוער מכל רחבי הארץ שנפלטו מבתיהם בשל האוריינטציה המינית ו/או המגדרית שלהם, אינו רק להט"ב, אלא גם אין לו עורף משפחתי, ועל כן הוא נאלץ לעזוב את הבית, אולי אפילו לברוח ממנו. שתי העובדות הללו מקפלות בתוכן את השבר הגדול, החברתי-תרבותי, בהקשר לקהילה הלהט"בית ובעיקר של צעירים מהקהילה, האיום מבפנים ומבחוץ.
לא כל המשפחות מקבלות את ילדיהם
הסתובבתי במיטה וחזרתי והזכרתי לעצמי שהמקרה שלנו ושל הורים כמונו, כלומר הקבלה של בננו הטרנסג'נדר על ידי המשפחה הגרעינית והמשפחה המורחבת, הוא למעשה, לצערי, יוצא הדופן. שעדיין יש בני נוער רבים שמפחדים לחשוף את האוריינטציה המינית ו/או המגדרית שלהם בפני המשפחה או בפני הסביבה. שלא כל המשפחות מקבלות את הילד.ה שלהן כפי שהם.
הזכרתי לעצמי שיש משפחות שמבקשות להמיר את דעתם או את זהותם של הילדים, ואחרות שמנדות את הילדים או אפילו חלילה רוצות במותם. נכון, יש יותר ויותר הכלה אצל הורים בפרט ובחברה ככלל, אבל יש לנו עוד כברת דרך ארוכה.
לכתבות וטורים נוספים - היכנסו לפייסבוק הורים של ynet
אבל אני לא רוצה לטפוח לעצמי או להורים האחרים שמקבלים את ילדיהם באשר הם על השכם, ולא רק כיוון שזה נראה בעיניי מובן מאליו, אלא כיוון שאני מכיר את הקושי ואת העובדה שכל אחד בא עם רקע אחר ותפיסות אחרות, וכל אחד עושה את השינוי בדרכו שלו.
יחד עם זאת, ברור לי, שעם כל האתגרים במסע הזה, אסור לאף הורה לוותר על הילד שלו. למעשה אני כותב כי אני רוצה לפתוח צוהר לקשיים האישיים והחברתיים, לחששות ולפחדים, וגם להצלחות ולאהבות. אולי ככה אפשר יהיה לעשות צעד אחד נוסף קדימה, אולי אפילו, גם אם זה נשמע תמים ונאיבי, לעזור לילד.ה אחר.ת ולהורה אחר.
התמודדות עם סוגיות מורכבות
הורות היא מסע יומיומי מורכב, אך המסע של הורות לילד להט"ב מוסיף אתגרים אישיים ומשפחתיים. מהרגע שבני אמר שהוא טרנסג'נדר חיבקתי אותו ואהבתי, לא פחות ולא יותר, אבל גם עמדו בפני התמודדויות שונות. הסוגיה הראשונה הייתה להתמודד עם חוסר הידע ובעיקר הטעויות שיש לך בתחום.
כל שידעתי עד לאותו הרגע היה מה ששמעתי או קראתי פה ושם בתקשורת. אבל זה נפתר מהר, בקריאה מעמיקה ובחקירה. אחר כך היו שאלות מול עצמי, מי אני כאדם וכאב, ואפילו אם יש משהו שעשיתי לא נכון או שהיית צריך לעשות אחרת. לשמחתי, גם זה עבר במהירות.
לטורים הקודמים:
"בני טרנסג'נדר ואני לא רוצה שנחיה בסוד"
"הרגע שבתנו אמרה שהיא בעצם הוא"
בהמשך היו עוד סוגיות מורכבות, החל בשינוי המגדר בשפה ועד שאלות בנושאים כגון לקיחת הורמונים או ניתוחים, ובעניינים של התמודדות נפשית. אבל אני מודה, מהרגע הראשון הייתי בטוח באהבה שלי ושל המשפחה וביכולת שלנו לקבל את הבן, ולכן החשש העיקרי היה לגבי היכולת של החברה לקבל את בני, והפחד שמישהו יפגע בו, ואלה עדיין קיימים ונוכחים מאוד.
דרך אגב, סוגיה שעלתה לא פעם כשנפגשתי עם הורים לילדים להט"בים, היתה סוגיית הנכדים, בעיקר נוכח העובדה שלחברי הקהילה הגאה בישראל עדיין מאוד קשה להביא ילדים. לכל אלה יש להוסיף גם סוגיה נוספת, ההתמודדות והקשיים של הילדים האחרים בבית, כי הרי, שוב, כל אחד מהם צריך להתמודד באופן אישי אך גם עם החברים שלו.
כל משפחה היא אחרת
אני יודע, כל אדם הוא אחר וכל משפחה היא אחרת, יש מטען אישי שונה, תפיסות ואמונות שונות, ובהתאם גם הדרך שונה. שמעתי גם על ילדים שמרחיקים את בני המשפחה, מסיבה זו או אחרת, וזה מכאיב לא פחות. אבל מעל לכל אני יודע ומאמין שהילד שלי הוא הילד שלי, ושלאף הורה שהביא ילדים לעולם אין זכות לזנוח אותם, ובטח ובטח שלו לפגוע בהם נפשית או פיזית.
אחרי כל זה, אני חייב להזכיר לכולם ולעצמי, שלא מספיק שהבית מקבל ומחבק, יש גם את הסביבה בחוץ, ושם החששות לא פחות גדולים. השנאה, ההסתה והאלימות בחברה הישראלית, בלי הבדל דת, גזע או מין, צריכים להדאיג כל אחד ואחת מאיתנו.
החברה שלנו הופכת ליותר ויותר מקוטבת ומפולגת, וכשכל זה קורה אנחנו פחות מקבלים את האחר, ומשם הדרך לאלימות מילולית ופיזית, ואפילו לאיום ברצח, מהירה מאוד. לכן, כשמדובר בפשע שנאה, כולם חייבים לגנות אותו, בלי שום קשר לרקע האישי או החברתי-תרבותי שלהם. אך מעל לכל חייבים לזכור שמשפחה זה לכל החיים.
*
יֵשׁ לְךָ מִשְׁפָּחָה.
אֲנַחְנוּ, כָּל אֶחָד
וְאֶחָד מֵאִתָּנוּ,
יַחַד וּלְבַד, לֹא
וִתַּרְנוּ, לֹא שָׁכַחְנוּ,
גַּם אִם לֹא הָיְתָה
תָּמִיד שִׂמְחָה, יֵשׁ
בְּרָכָה בַּדֶּרֶךְ
הַזֹּאת
אַתָּה יוֹדֵעַ.
עדי וולפסון הוא משורר, פרופסור להנדסה כימית ופעיל בנושאי איכות הסביבה והקיימות בישראל. אב לבן טרנסג'נדר ומחבר הספר "אֲנִי אַבָּא שלך" (הוצאת פרדס, 2019)
לפנייה לכתב/ת 
