לא רוצה מדינה ליהודיות בלבד
פרשת השבוע מציגה שלושה חששות מפני התערבבות: עם עובדי אלילים, עם נחלות של שבטים אחרים - ועם רוצחים בשגגה. אבל מציאות חייו מעורבבת, וההתבדלות היא רק אשליה. אני רוצה מדינה מוסרית שדואגת לזר, ואני רוצה שידאגו לי כשאזדקק לכך
אז את רוצה לגרש אותם?
השבוע יצרתי קשר עם פעילה להשארת העובדות הפיליפיניות וילדיהן הישראלים בארץ. בקשתי ממנה להיות לי לחברותא, וכך לצרף את השפה היהודית של פרשת השבוע, לתחנונים על שלום הילדים ועל שמירת צלם אלוהים במרחב הישראלי.
<< הכול על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות. היכנסו >>
תגובתה המיידית של המועמדת ל"חברותא" הייתה: "אז את רוצה לכתוב שצריך לגרש אותם מהארץ כי הם לא יהודים?" אגרוף בבטן. רציתי לבכות או לצרוח, אבל מיהרתי להגיב במתינות: "לא, אני מהיהדות של 'ואהבתם את הגר' יש גם יהדות כזאת".
תכלס, היא צודקת. זה חלון הראווה של היהדות הישראלית בעשרות השנים האחרונות. אלו האסוציאציות של ישראלית שחושבת על פליטים ויהדות. זוועה, אבל משקפת מציאות.
תובנה של שלב ב' הייתה שהגברת הזו, שעושה מעשי חסד, לא גרה בירושלים וגם לא שייכת ל"ביצה" של התחדשות יהודית. אנחנו חיות בקהילות קטנות וסגורות. בקהילה שלי שאפשר לדבר על כל נושא מנקודת מבט יהודית, וברור כשמש שיש יהדות הומניסטית.
בקהילה שלה, היהדות נלמדת מכותרות העיתונים המציגות גזענות, שוביניזם, תאוות ממון ועבריינות בשם הרבנות, והיא שייכת לעולם חילוני-הומניסטי שנמצא במגננה מהדת המאיימת להשתלט עליו.
איך את אוהבת את הקפה שלך
בית הקפה הוא ייצוג מרתק לאינדיבידואליזם המערבי. לרבות מאתנו יש בית קפה קבוע בו ידוע "איך אני אוהבת את הקפה שלי". אם הגעתי לבית קפה חדש, אני מצפה שישאלו איך להכין לי את הקפה, והנחיות מפורטות ממשפחת: "הפוך קטן רותח עם חלב סויה וחצי כפית סוכר", יתקבלו בסבר פנים יפות.
פריט קטן נוסף ממלכת האוכל והאינדיבידואליזם היא פחית הקולה. כשאני מבקשת קולה במסעדה ואפילו במזללה, רוב הסיכויים שאקבל פחית סגורה ולצידה קשית עטופה נייר. גם זה ביטוי לאינדיבידואליזם, אם כי לפן אחר שלו, לפחד להתערבב עם הזולת.
תראו כמה הרחקות ממגע גופה של האחרת יש בפחית הקולה הזו; פחית חד-פעמית סגורה, קש (שלא אאלץ לגעת עם השפתיים שלי בפחית עצמה) ונייר העוטף את הקש ומבטיח שיד זרה לא זיהמה אותו.
הנה שתי תובנות בית קפה: א. אנחנו אוהבות לבחור בעצמנו, ואנחנו מצפות שיצייתו לבחירותינו, גם כשזה כרוך בטרחה. ב. אנחנו לא אוהבות "להתערבב", אנחנו נזהרות שלא "להתלכלך" מהזולת.
הקפה של העולם העתיק היה היין
בעלי אמצעים שתו יין, ועל מנת לאפשר שתייה תדירה נהגו "למזוג" (לערבב) אותו עם מים. מתיאורי המשתה של אפלטון אנו לומדות שלכל אדם הייתה מזיגת יין מיוחדת, ולכן אם רצתה החבורה לשתות יין מזוג במים רבים, הייתה בוחרת במוזג מסוים - ואם רצתה להאיץ את השכרות, הייתה בוחרת במוזג שאינו מרבה לדלל יין.
התלמוד מספר על פגישת פיוס שהתקיימה בערב יום כיפור בין הרב המזדקן, רב יוסף, לרבא תלמידו (עירובין נד א): "בערב יום כיפור אמר רבא לעצמו: אלך ואפייס את רב יוסף. כשהגיע רבא לביתו של רב יוסף, ראה שהשמש שלו מוזג לו כוס יין. אמר רבא לשמש: תן לי למזוג את היין. נתן לו והוא מזג. כשטעם רב יוסף את היין אמר: המזיגה הזו דומה למזיגתו של רבא". בשלב זה חשף עצמו רבא בפני רב יוסף (שהיה עיוור) – והודה: אכן אני הוא המוזג.
הפוך מהאינדיבידואליזם של כוס הקפה שלנו. כאן כוס המשקה מזוהה עם מי שמכין אותה, ולא עם מי ששותה אותה, וכך טועם הרב בכל פעם את טעמי התלמידים שלו ומכיר אותם מזווית נוספת.
להתמזג
פחית חד-פעמית עם קשית עטופה נייר, היא אשליה. כל עוד אנו נושמות אוויר שנשמו לפנינו, לוחצות ידיים, נוגעות בחפצים ומכניסות מזון ושתייה לגוף, אנחנו מתערבבות עם העולם. נבדלוּת היא אשליה עם יחסי ציבור מעולים.
התבוללות בארץ
בפרשת מסעי - האחרונה שבספר במדבר משרטט אלוהים את גבולות הארץ, ודורש מבני ישראל להשמיד את כל התושבים הנמצאים בין גבולות אלה ואת אלוהיהם (במדבר ל"ג, נ"ב-נ"ו):
"וְהוֹרַשְׁתֶּם אֶת כָּל יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ מִפְּנֵיכֶם וְאִבַּדְתֶּם אֵת כָּל מַשְׂכִּיֹּתָם וְאֵת כָּל צַלְמֵי מַסֵּכֹתָם תְּאַבֵּדוּ וְאֵת כָּל בָּמוֹתָם תַּשְׁמִידוּ... וְאִם לֹא תוֹרִישׁוּ אֶת יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ מִפְּנֵיכֶם וְהָיָה אֲשֶׁר תּוֹתִירוּ מֵהֶם לְשִׂכִּים בְּעֵינֵיכֶם וְלִצְנִינִם בְּצִדֵּיכֶם וְצָרֲרוּ אֶתְכֶם עַל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם יֹשְׁבִים בָּהּ. וְהָיָה כַּאֲשֶׁר דִּמִּיתִי לַעֲשׂוֹת לָהֶם אֶעֱשֶׂה לָכֶם".
שתי סיבות להשמדה: האחת, הגויים שלא נשמיד יציקו לנו בגלל שהתנחלנו בארצם. והשנייה, אלוהים ירע לנו כפי שרצה להרע לגויים שעבדו בארץ אלוהים אחרים.
תערובות אסורות
שלוש תערובות מפחידות (לפחות) מוזכרות בפרשה החותמת את ספר במדבר. הראשונה היא תשוקתו המונותאיסטית של אלוהים שמובילה לפחד שנערבב בעבודתו אלים מקומיים.
בני שבט יוסף חושבים כמה צעדים קדימה: בנות צלפחד יתחתנו ויעבירו לאחר נישואיהן את נחלותיהן לשבט של הבעל, והדבר יגרע מסך אדמות השבט.
אבל בני יוסף לא חשבו על כך שגם בשבטים אחרים יהיו יתומות ללא אחים, וגם הן ירשו את האב, יתחתנו ויעבירו את הנחלה. התוצאה יכולה להיות מלבבת – נקודות קטנות של נחלת שבט אחד בלב אדמת שבט אחר. זה היה יכול להיות "שבט אחים ואחיות גם יחד". הפסד הרכוש הוא זעום, אבל אם אפשר להיבהל מתערובת, אז למה לא?
התערובת השלישית קשורה לדרישה להרחיק רוצחים בשגגה, ובכך להצליח להגן עליהם מנקמת דם - ועל הקהילה מנוכחותם.
בשבח התערובות
המציאות מעורבבת, והניסיון לשתות קולה "נקייה" או קפה הפוך שהותאם בדיוק לצרכים הייחודיים שלי, הוא אחיזת עיניים - המצאה מרגיעה ולא יותר. נדרשת בגרות נפשית על מנת להבין את האשליה שבנבדלות ואת המחירים שהיא גובה.
והנה התשובה היהודית שלי לפרשת השבוע הישראלית: אני לא רוצה מדינה ליהודיות בלבד, אני רוצה מדינה מוסרית. אני רוצה מדינה שדואגת לפליטות, דואגת למי שבאה מארצות עניות ודואגת לילדים לא יהודים שנולדו וגדלו כאן. אני רוצה שידאגו לי כשאזדקק לכך, ואני שמחה כשיש ביכולתי לדאוג לזולת. זאת זכות. הכרעות מוסריות דורשות מפגש נטול כפפות עם "האחרת". אנחנו יכולות לזה.
ובבית המדרש של הטוקבקים
"תתנצלי", ביקשתן ממני במהלך השבוע. "הנערים מאיה נאפה שוחררו, אז למה תקפת אותם?" בסרטון המצורף אני מתנצלת.
לכל הטורים של רוחמה וייס
שבת שלום!
