"אכזבה זה המנוף הכי חזק של ההצלחה"

בשיתוף תלמה

"מדליה אולימפית לישראל" - עד לפני 27 שנים המושג הזה היה משאלה לאומית, שפשוט מסרבת להתגשם. מאז הופעת הבכורה שלה באולימפיאדת הלסינקי בשנת 1952, חמקה המדליה האולימפית מידיה של ישראל פעם אחר פעם, והותירה את החלום האולימפי הישראלי שבור ומרוסק.

אלה היו זמנים מעט אחרים, ללא אינסטגרם, לפני מהפכת #metoo. ובכל זאת, הייתה אז אישה אחת שמדינה שלמה עקבה אחריה בדריכות. לקראת אולימפיאדת ברצלונה שהתקיימה בשנת 1992, סומנה הג'ודאית יעל ארד כמי שיכולה להביא את החלום האולימפי לידי מימוש. וב-30 ביולי, בזמן שמדינה שלמה עצרה את נשימתה מול מסכי הטלוויזיה, זה אכן קרה.

הרגע הגדול הגיע למעשה בחצי הגמר, שבו גברה ארד על אלופת העולם הבלתי מנוצחת עד אז, פראוקה אייקוף הגרמנייה, ובכך הבטיחה את המדליה. בהמשך היא הפסידה בגמר לצרפתייה קתרין פלורי בהחלטת שופטים, לאחר קרב צמוד שהסתיים ללא ניקוד. אבל למדינה שלמה זה לא שינה: בזכות מדליית הכסף שבה זכתה ארד התנוסס לראשונה דגל כחול־לבן בטקס חלוקת המדליות. הסכר נפרץ.

יעל ארד זוכה במדליה. "הצד המנטלי דורש אימון משלו" (צילום: יוסי רוט)

27 שנים לאחר מכן, ולאחר שישראל זכתה בשמונה מדליות אולימפיות נוספות, יצאנו לברר עם ארד מה הם הדברים שהפכו אותה למי שלימים תפרוץ את הדרך.

"הייתה לי תשוקה להצלחה מאז שאני זוכרת את עצמי", היא מספרת, "הייתי ילדה מאוד חזקה ומאוד ספורטיבית והתאהבתי בג'ודו מהרגע הראשון, בגיל שמונה. אהבתי את התחכום שבו והייתי פייטרית".

כבר שנה לאחר שהחלה להתאמן היא זכתה במקום השני באליפות ישראל. בגיל 10 וחצי כבר הייתה אלופת ישראל והספורטאית המובילה במועדון הקטן שבו התאמנה. "אני זוכרת שמשלחת גרמנית הגיעה לארץ. אני הייתי חגורה כחולה, ילדה בת 12 או 13. הם העמידו נגדי בתחרות קבוצתית את שתי הנשים החזקות שלהן ואת שתיהן זרקתי באיפון (הנוק־אאוט של הג'ודו). לאחר האירוע הזה התחזקה אצלי ואצל הסובבים אותי התחושה שאולי אני טובה גם מעבר לרמה ישראלית", היא משחזרת.

ארד המשיכה לקצור הצלחות. כשהייתה בת 16 הגיעה מאמנה דאז, מוני אייזיק, למסקנה שהיא יכולה להיות אלופת אירופה – הכי רחוק שניתן היה לחלום באותם ימים. הוא ביקש את הסכמת הוריה לכך שתישלח לשנת אימונים באוסטריה, שהייתה אז מעצמת ג'ודו עולמית לנשים, אך נתקל בסירוב.

אל תפחדו להתאכזב בדרך להצלחה(צילום: יוסי רוט)

בתקופה שבה מוסדות הספורט עדיין לא ידעו כיצד לטפח כישרונות מיוחדים, הג'ודאית הצעירה זכתה לכל התמיכה שלה הייתה זקוקה מצד אחיה והוריה. "ההורים שלי תמיד היו מאחוריי, אך לא ראו בקריירה שלי הגשמה עצמית שלהם. זה היה שלי", היא מסבירה, "זה חשוב מאוד בעיניי כי הרבה פעמים הורים דוחפים את הילדים לקריירה. לגדל ילדה טאלנטית בבית זה לא דבר פשוט. בטח לא למשפחה רגילה שמצד אחד לא מבינה בספורט הישגי, ומצד שני לא יכולה לממן את כל הצרכים".

מה עוד צריך חוץ ממשפחה תומכת? "להיות ספורטאית הישגית זה דבר שדורש המון השקעה, טוטאליות, משמעת עצמית גבוהה, יכולת שנרכשת עם הזמן להתמודד עם אכזבות וכישלונות, ואולי אחד הדברים היותר מורכבים – להתמודד עם פציעות לא צפויות, שכמעט תמיד מגיעות בזמן הלא מתאים", מסבירה ארד, "היום שלך עמוס מאוד, זה דורש נסיעה לאימונים, לערוך את האימונים עצמם, הקפדה על תזונה ושגרת טיפולים לגוף גם כשאין פציעה מיוחדת, ולצד זה צריך להשתדל ולשמור על שגרת חיים גם בלימודים כדי לאזן את היומיום ולטפח תחומים אחרים באישיות".

"צריך להגדיר מהו הפסד"

העולם הספורטיבי של היום תחרותי מתמיד ובפסגה אין הרבה מקום. מעטים מאוד ממי שמנסים באמת מצליחים להגיע להישגים משמעותיים. לדבריה של ארד, הפסד הוא לפעמים דווקא מנוע לצמיחה.

"צריך להגדיר מהו הפסד", היא קובעת, "אני יודעת שכולנו, גם מי שהגיע לטופ העולמי, חווה המון הפסדים במהלך ההתפתחות שלו. אני מאמינה שאכזבה זה המנוף הכי חזק של ההצלחה: אחרי זה קמים ועובדים קשה יותר כדי להצליח בפעם הבאה. המאמץ להגיע לטופ העולמי הוא אדיר ומלמד אנשים צעירים להציב מטרות משמעותיות, ללכת דרך מאוד ארוכה על מנת להגשימן, ולהתמודד בגיל מאוד צעיר עם קשיים".

בשנת 1996, לאחר שסיימה במקום החמישי באולימפיאדת אטלנטה, פרשה יעל מספורט תחרותי. רגע הפרישה הוא ללא ספק אחת מצמתי הדרכים המשמעותיים בקריירה של כל ספורטאי, אך גם מחוץ למשחקים האולימפיים היא עושה חיל. כיום היא מתמחה ביזמות, פיתוח עסקי ואסטרטגיה שיווקית, מרצה על הקשר בין מצוינות בספורט למצוינות בעסקים ובחיים בכלל, ומאז 2013 גם חברה בוועד האולימפי בהתנדבות.

יעל ארד. "החיים שאחרי הקריירה צריכים להיבנות בצורה חכמה"(צילום: מוטי קמחי)

"החיים ביום שאחרי הקריירה הספורטיבית צריכים להיבנות בצורה חכמה", היא מאשרת, "עשיתי מעבר לעולם העסקי לפני כמעט 20 שנה ובגלל חשיבות העניין הובלתי בוועד האולימפי את הקמת פרויקט 'היום שאחרי'. אנחנו מלווים בפרויקט ספורטאים מגיל צעיר במטרה לסייע להם להתכונן לחיים ה'אזרחיים' ולאחר הפרישה מלווים אותם באופן מקצועי עד שהם מוצאים את מקומם בשוק העבודה, בין אם זה בעולם הספורט ובין אם מחוץ לו", היא מספרת.

ומה הטיפים שיש לה לספורטאים מצטיינים צעירים ולהוריהם? "סמנו מטרות. העזו, ולצד זה הבינו שמדובר בדרך ארוכה ויהיו בה גם אכזבות. לצד המטרה הגדולה הציבו לעצמכם מטרות ביניים: טפסו על סולם ההצלחה שלב שלב ובכל פעם שתשיגו את המטרה הקרובה - סמנו את המטרה הבאה. אל תפחדו להתאכזב. דעו להתמודד עם האכזבה על ידי הצבת המטרה הבאה ועבודה קשה. נקודה נוספת: הצד המנטלי דורש אימון משלו, בדיוק כמו לפתח שריר. אל תחכו לקשיים או תקלות - טפחו את היכולת המנטלית כבר מגיל נוער. אני עבדתי עם פסיכולוג ספורט הרבה שנים וזה אחד הכלים שסייעו לי בקפיצת המדרגה בדרך לצמרת העולמית".

טפסו על סולם ההצלחה שלב שלב (צילום: אילן בשור)

הכתבה פורסמה ב"ידיעות אחרונות"

בשיתוף תלמה