כך הפכנו לעם שמעריץ את העקידה

"הם נולדים ומאכלת בלבם"

גם הפעם צדק חיים גורי, ולא מדובר בעניין גנטי אלא בתרבות ששורשיה עמוקים. באמונה שאיזשהו ילד צריך להינתן כמתנה לאל, על מנת שנוכיח את נאמנותנו ונהיה ראויים לברכה (בראשית כ"ב, י"ז): "אַרְבֶּה אֶת זַרְעֲךָ כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם וְכַחוֹל אֲשֶׁר עַל שְׂפַת הַיָּם".

<< הכול על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות. היכנסו  >>

כבר העירו הדרשנים על מוזרות האמונה בהקרבת ילדים למען המשך מבורך של החיים. למרות האירוניה לפנינו אמונה עתיקה, שלמרבה הצער היא עמידה וחיה בטוב (בניגוד למאמינים בה).

גורי צדק גם בטענה שאין זה משנה אם הילד הוקרב בפועל או שרד: "יצחק, כמסופר, לא הועלה קורבן. / הוא חי ימים רבים, / ראה בטוב, עד אור עיניו כהה. // אבל את השעה ההיא הוא הוריש לצאצאיו. / הם נולדים / ומאכלת בליבם".

מסורת העקידה מאדירה את הנכונות להקרבת בנים למען האמונה, והנכונות יקרה מהמעשה עצמו. שהרי במקרים הבאים בהם אלוהים ירצה בהקרבה, או שאחד ההורים ידמיין שאלוהים רוצה בהקרבה, לא תהיה הצדקה לגנותו.

האמונה היסודית שמנחיל סיפור העקידה היא שיש קשר בין אמונה והקרבת חיים. קל להבין איך נולדה וטופחה האמונה בקורבנות אדם: מציאות החיים שרירותית וכרוכה בסבל, אבל התשוקה שלנו היא להימנע מהסבל, או לכל הפחות להציע לו הסבר מרגיע. קורבן אדם נמצא בפסגת המאמץ להמתיק את דין השרירותיות. אם ניתן לאל/ים את ביכורי בנינו - אולי יומתק הדין ונזכה לשקט. ובמילים אחרות: אם נסבול מספיק אולי נפסיק לסבול.

הרבנית ויקיפדיה פוסקת

"תורת ישראל אוסרת כל סוג של קורבן אדם באופן נחרץ. יש הרואים בסיפור עקידת יצחק פולמוס נגד המנהג של קורבן אדם כביטוי לאמונה מוחלטת באל".

ויקיפדיה לא לבד. בחיבורים פופולריים וגם אקדמיים נמצאות שתי הטענות: א. התורה מתנגדת לקורבנות אדם. ב. "עקידת יצחק" היא ההוכחה להתנגדות לקורבנות אדם. לכך מצטרפת טענה שלישית, כמעט מובנת מאליה, והיא שקורבנות אדם עברו מהעולם לפני שנים רבות.

לגופן של טענות

ראשית, התורה לא מתנגדת נחרצות לקורבנות אדם. כלומר, יש בתנ"ך מקומות שמתנגדים להעלאת קורבנות אדם (לאלים אחרים, כמובן), אבל יש טקסטים מקראיים שמאפשרים פולחן מהסוג הזה.

שני החוקים הבאים מתארים בתמימות ובלי התנגדות הקרבת קורבנות אדם לאלוהי ישראל (שמות כ"ב, כ"ח-כ"ט): 'בְּכוֹר בָּנֶיךָ תִּתֶּן לִּי. כֵּן תַּעֲשֶׂה לְשֹׁרְךָ לְצֹאנֶךָ שִׁבְעַת יָמִים יִהְיֶה עִם אִמּוֹ בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי תִּתְּנוֹ לִי". וברור ממנו החוק (ויקרא כ"ז, כ"ח-כ"ט): "אַךְ כָּל חֵרֶם אֲשֶׁר יַחֲרִם אִישׁ לַה' מִכָּל אֲשֶׁר לוֹ מֵאָדָם וּבְהֵמָה וּמִשְּׂדֵה כָּל חֵרֶם קֹדֶשׁ קָדָשִׁים הוּא לַה'. כָּל חֵרֶם אֲשֶׁר יָחֳרַם מִן הָאָדָם לֹא יִפָּדֶה מוֹת יוּמָת".

אנו גם מכירות את בת יפתח שהוקרבה לאלוהים מכיוון שאביה נדר (שופטים י"א, ל'-ל"א): "אִם נָתוֹן תִּתֵּן אֶת בְּנֵי עַמּוֹן בְּיָדִי וְהָיָה הַיּוֹצֵא אֲשֶׁר יֵצֵא מִדַּלְתֵי בֵיתִי לִקְרָאתִי בְּשׁוּבִי בְשָׁלוֹם מִבְּנֵי עַמּוֹן וְהָיָה לה' וְהַעֲלִיתִהוּ עוֹלָה". אמנם יפתח לא מוצג במקרא באור חיובי, עם זאת לא נשמעת התנגדות אלוהית לנדרו. הפעם אלוהים לא מארגן איל - ובת יפתח עולה קורבן.

ועקידת יצחק, באיזה אופן בדיוק היא מחנכת נגד קורבנות אדם? אברהם מצוּוה להקריב את בנו, הוא מקבל את הצו בהכנעה וזוכה לשבחים. ברגע שבו אנו מגלות כי אלוהי ישראל לא מאפשר את קיום ההקרבה, אנחנו מגלות שהוא משבח את הנכונות האנושית לבצע אותה. אז במה נבחר ביום פקודה?

"ותהר ותלד שרה... ויקח אברהם את עצי העולה"

לקריאות בתורה ולהפטרות של ראש השנה, קצב ותוכן מיוחדים, מצמררים. הן נפתחות בהולדת יצחק וגירוש הגר וישמעל, עוברות להולדת שמואל ותיאור הענקתו לכהן כתשלום הנדר של אימו, מכאן עוברת קריאה עוברות לעקידת יצחק. ישמעאל, יצחק ושמואל - שלוש עקידות בחג אחד (אם לא נספור את עקידת הגר). הוסיפו לקריאות בתורה את הפיוטים ואת התקיעות בשופר, והנה לפנינו טקס בן יומיים שמאדיר את הנכונות להקרבת בנים.

במשך יומיים יתפלל העם היהודי, יתחנן על נפשו ויצדיק את בקשות הרחמים בבחירתו של אברהם להעלות את יצחק לעולה. העובדה שהבן הורד לבסוף מהמזבח היא משנית ביחס לחוויה של יצחק העקוד, של האב שהסכים לשחוט את בנו, ושלנו - שחונכנו להערצת העקדה.

עקדה במדים

19 שנים (מהרגע שבו זיהה האולטרסאונד שאני נושאת ברחמי בן) הסתובבתי בעולם עם ההבנה המצמיתה שהבן שלי יהיה חייל. ככל שהתקרב המועד התעצמה הטלטלה הנפשית, ולפני שנתיים התגייס בני לצבא. לא יכולתי ו(עדיין איני יכולה) להימנע מההשוואה בין גירוש ישמעאל, עקידת יצחק, מסירת שמואל למקדש ושליחת בני לצבא. חברות חכמות מנסות להראות לי את ההבדלים, אבל אני לא מוצאת אותם. נכון, הערכים שלנו השתנו, אבל תמונת העולם נותרה יציבה: ילדים נשלחים למסור את חייהם למען האמונות של אבא ואמא. אנחנו לא מצליחות לשים לזה סוף.

בערך שאותו ציטטתי קודם, מציגה ויקיפדיה קלישאה תרבותית נוספת: "בעידן המודרני, אפילו הקרבת בעלי חיים נעלמה כמעט מכל הדתות הגדולות, וקורבן האדם הפך לנדיר ביותר. רוב הדתות מגנות את הדבר, והחוקים החילוניים המודרניים מתייחסים אליו כאל רצח".

אני חושבת שנכון וטוב לקרוא בראש השנה על שלושה מודלים של עקדה ולא על מנת להעריץ אותם, אלא על מנת להבין כמה נפוצה ההתנהגות, כמה היא לא מגונה, והעוקדת הזו היא אני.

חג שנחתם בששון

על האפשרות למצוא פסגה מנחמת בהפטרה האחרונה של החג שמעתי מידידי, הרב שלמה פוקס, ואני שמחה לחלוק אתכן את הנחמה. לאחר שלוש קריאות עוקדות בתורה ובהפטרה, מגיעה ההפטרה האחרונה שיש בה הבטחה הורית ואולי גם השבעה (ירמיהו, ל"א):

"קוֹל בְּרָמָה נִשְׁמָע נְהִי בְּכִי תַמְרוּרִים. רָחֵל מְבַכָּה עַל בָּנֶיהָ מֵאֲנָה לְהִנָּחֵם עַל בָּנֶיהָ כִּי אֵינֶנּוּ: כֹּה אָמַר ה' מִנְעִי קוֹלֵךְ מִבֶּכִי וְעֵינַיִךְ מִדִּמְעָה כִּי יֵשׁ שָׂכָר לִפְעֻלָּתֵךְ נְאֻם ה' וְשָׁבוּ מֵאֶרֶץ אוֹיֵב: וְיֵשׁ תִּקְוָה לְאַחֲרִיתֵךְ נְאֻם יְהֹוָה וְשָׁבוּ בָנִים לִגְבוּלָם... הֲבֵן יַקִּיר לִי אֶפְרַיִם אִם יֶלֶד שַׁעֲשֻׁעִים כִּי מִדֵּי דַבְּרִי בּוֹ זָכֹר אֶזְכְּרֶנּוּ עוֹד עַל כֵּן הָמוּ מֵעַי לוֹ רַחֵם אֲרַחֲמֶנּוּ נְאֻם ה'".

קורבנות אדם הם רעיון כה גרוע, ולכן רחל תמשיך לבכות את הטירוף עד שיחזרו בניה לגבולם ויהיו לשמחה ולשעשוע בלבד. שלא נדע עוד קורבנות חווה ואדם.

ובבית המדרש של הטוקבקים

בעודי מהרהרת בטור הזה, טרודה במחשבות על הרקע התרבותי-רוחני המעודד קורבנות אדם, שמעתי את דבריה של מירי רגב, שהסבירה מדוע לא נכון לעסוק בבחינת מניעים תרבותיים של רוצחים אידאולוגיים. את דבריה היא אמרה כביקורת לסרט על יגאל עמיר, שבו כלל לא צפתה: "יגאל עמיר הוא רוצח שירה קליע בלב האומה ועשה את החמור מכל. אין מקום לסרט שמנסה להבין אותו ואת מניעיו, ואין מקום לסרט שמרמז, או מאשים, גורמים אחרים במעשה השפל שהוא עשה".

מירי יקרה, ההיפך הוא הנכון. אם אנו רוצות למנוע את הרצח הפוליטי הבא, עלינו לדעת שיגאל עמיר הוא (כמעט) לא הנושא שלנו. מפליא אותי העניין שמגלים פוליטיקאים פופוליסטים (כפי שגילו לאחרונה במפלגת העבודה-גשר), בהחמרת תנאי המאסר של עמיר. זה נראה כאילו שאת וחברי העבודה-גשר פועלים יחד על מנת לגרור אותנו לדיון בגופו של אדם ולא בגופה של תרבות.

גם אם נחמיר עוד את תנאי המאסר של יגאל עמיר, וגם אם ונמשיך לקלל ולגנות אותו, לא נמנע את הרצח הפוליטי הבא. רוצחים אידיאולוגים לא נרתעים מעלבונות או מתנאי מאסר. מניעת רצח פוליטי מחייבת לימוד של המניעים האישיים, הרוחניים והתרבותיים שאפשרו את הרצח הזה. בחירות אנושיות נוצרות בהקשר התרבותי שמזמין אותן.