מה אפשר ללמוד מגרטה טונברג?

בעשרת הימים האחרונים יצאו לרחובות מיליוני בני אדם בכל רחבי הגלובוס, בקריאה לפעולה נוכח משבר האקלים. בימי שישי בשבועיים האחרונים התקיימה שביתת תלמידים למען האקלים, וילדים ובוגרים רבים הצטרפו למחאת היחיד, שהחלה לפני קצת יותר משנה מול הפרלמנט השבדי הנערה הצעירה גרטה טונברג. בין לבין, ביום שני בשבוע שעבר, החלה פסגת האקלים של האו"ם בניו יורק, במטרה להאיץ את המאמצים הבינלאומיים להשיג את יעדי הסכם האקלים שנחתם ב-2015 בפריז.

טונברג, שהייתה אורחת הכבוד באירוע, נשאה נאום מכונן שבו הטיחה במנהיגי העולם ובנו. "גנבתם את החלומות שלי ואת הילדות שלי עם המילים הריקות שלכם", היא אמרה. "אנשים סובלים, אנשים מתים. המערכות האקולוגיות שלנו מתמוטטות, ואנחנו בתחילת הכחדה המונית, וכל מה שאתם יכולים לדבר עליו זה כסף וסיפורי אגדות על צמיחה כלכלית תמידית - איך אתם מעזים?".

נכון, יותר ממשלות, מובילי דעת קהל, מומחים ואמצעי תקשורת, מדברים על העובדות ועל הצורך לעשות שינוי ועכשיו. גם אצלנו יש ניצנים של התעוררות, וביום שישי האחרון צעדו ברחובות תל אביב כ-3,000 מפגינים, שקראו לשינוי. אך עלינו להודות, שנושא משבר האקלים ואפילו ענייני הגנת הסביבה בהיבט המקומי, לא נמצאים בראש סדר היום הציבורי, והסיבה העיקרית לכך היא שהם לא נמצאים בעדיפות אצל רובנו. כי אנחנו חיים בתפיסה של "אני, כאן ועכשיו", כלומר ממוקדים בצרכים, ברצונות ובהחלטות שלנו בראייה צרה ולטווח הקצר, מבלי להתחשב באנשים אחרים או בסביבה הטבעית. אך בשלב הזה, לא רק שהשינוי חייב לצמוח גם מלמטה, חייבים לעבור מדיבורים והפגנות למעשים.

אז לקראת השנה החדשה, ביקשתי לעשות הפעם חשבון נפש אישי, ולראות מה אני יכול ללמוד מהמאבק של גרטה טונברג? שנים ארוכות שאני מתעניין, שואל, קורא, כותב, מייעץ, מסייע, ובקיצור פועל בתחום הגנת הסביבה. זו לא הייתה החלטה של רגע אחד, אלא יותר אירוע מתגלגל, מפרויקט למיזם, מהצעה להצעה, ועל הדרך מצאתי את עצמי מעורב בדרך כזו או אחרת בתהליכים מקומיים ולאומיים, במאבקים סביבתיים, בתהליכים תעשייתיים, במחקר, ואפילו בפורומים בינלאומיים. זאת ועוד, מפעם לפעם העניין, המחויבות והאחריות הלכו וגברו, והתובענות של הדרך היתה כבדה יותר והצריכה החלטות גדולות יותר, גם ברמה האישית.

באחד הראיונות שנתנה טונברג, היא סיפרה, שהכל החל בשיעור מדעים, כאשר המורה הראה להם את זיהום הפלסטיק בים והפגיעה שלו במערכות האקולוגיות, שיעור שהניע אותה לפעולה. האמת, גם אצלי הכל החל בבית הספר, אבל לא שלי, אלא של ילדיי, שם התחלתי לפני כ-15 שנה ללמד בכיתה של בני הבכור שיעור בקיימות. אחר כך יזמתי קורס אקדמי בהנדסה ירוקה, במטרה לתת לכל מהנדס ומהנדס רקע בנושאי הסביבה ולדבר על היכולת שלו להשפיע ולשנות. כמו גרטה גם אני "ניצלתי" את התקשורת, וחשבתי כי כתיבת טורים וראיונות שונים יאפשרו להסביר ולהנגיש את המורכבות, אבל גם את האחריות האישית והציבורית לקדם את התחום.

גרטה טונברג בהפגנה שבה השתתפו חצי מיליון בני אדם במונטריאול(צילום: רויטרס)

הכתיבה בתקשורת איפשרה לי גם לפנות לממשלה, לתעשיינים ולמקבלי החלטות אחרים ולהציע, אך גם לדרוש פעולה. מהר מאוד גם הבנתי, שגם אם אני לא רוצה להיות "פוליטיקאי", יש דברים שאי אפשר להוביל בלי הרשות המקומית או הממשלה. הבנתי גם שלא רק שלא כל הידע בידם, אלא שחסר להם ידע רב, והתחלתי לסייע לרשות המקומית, כתושב, לרשויות אחרות, למשרדי הממשלה. כך שמצאתי את עצמי לפעמים יחד ולפעמים נגד, ובעיקר בעד איכות הסביבה.

בהמשך התחילה גם הפעולה עם אזרחים, פעילים וארגונים, בניסיון לסייע מבחינה מקצועית, הן בהיבטים טכניים ואקדמיים והן מבחינת אסטרטגיות פעולה.

שלא תחשבו שהדרך הייתה סוגה בשושנים. רוב האנשים לא תמיד הבינו למה? אתה לא גר בחיפה, אז למה להתעסק בזה? אין לך ילדים בבית הספר הזה, אז בשביל מה? תמיד חיפשו מה מסתתר מאחורי הרצון לפעול בהתנדבות, מה האינטרס הסמוי, מה יוצא לי מזה? אחרים לא אהבו ש"עמדתי על המשבצת שלהם" או שביקרתי אותם. אבל מהרגע הראשון לא היה לי ספק, וידעתי שלא מספיק להגיד מה צריך לעשות ושמישהו אחר יעשה, אלא שיש לי את הזכות והחובה כהורה, כתושב וכאזרח לשנות.

בדרך גיליתי שמעבר לאתגרים הציבורים יש גם לא מעט אתגרים אישיים, למשל, הזמן שנגזל לא פעם על חשבון המשפחה ושעות הפנאי. גם הצעות עבודה שונות ומשונות שקיבלתי, הכריחו אותי לבחור נכון ולשמור על הערכים שלי ועל העצמאות בכתיבה ובפעילות הציבורית. פעמים אחדות היו אפילו איומים, או, לחילופין, הצעות שונות ומשונות ועוד ועוד.

פרופ' עדי וולפסון(צילום: דורית תבור)

אבל האתגר הגדול ביותר היה שינוי הרגלים, כי רוב התהליכים שאנחנו מבצעים בחיים נעשים כמעט מתוך הרגל. הרגל מוגדר כפעולה שאנו נוהגים לעשות שוב ושוב עד שהיא נהיית ל"טבע שני". במילים אחרות, הרגל הוא משהו שאנחנו עושים באופן טבעי, מבלי לשאול "למה?" ואם כבר אנחנו שואלים למה אז התשובה היא לרוב ככה, ובמקרה זה, ככה היא דווקא כן תשובה. אבל הרגל, שקשור לרוב גם במסורת, בתרבות ובחינוך, מייתר את הצורך בתהליך מסודר של חשיבה וקבלת החלטות ומתאים לתפישה שמקדשת את המשולש "אני, כאן ועכשיו".

ההתחלה היתה לא פשוטה. להפסיק ולהשתמש במייבש הכביסה ו"להשתמש" בשמש. להמעיט בשימוש במזגן ולהסתפק במאוורר (אבל חם ולח), להתחיל את הקניות בסופר במחשבה על הפסולת שאנחנו זורקים, לוותר על הרכב ולנסוע בתחבורה ציבורית, כשאפשר, להימנע מכלי פלסטיק חד פעמיים. כל אחת מהפעולות הללו הצריכו שינוי מחשבה ופעולה, והאתגרים שלפני עוד רבים ומורכבים.

לאחרונה, בהשראה של המאבק של טונברג, הרגשתי שצריך לעשות עוד יותר, שאין ברירה. חשבתי שלא מספיק להפגין, לכתוב, לדרוש מהמנהיגים ומהתעשיינים ומחברות הענק לפעול, שצו השעה מחייב אותי לוותר. כך, למרות שכבר זמן רב צמצמתי בכמות הארוחות הבשריות שלי, החלטתי, בחודשים האחרונים, להפסיק לגמרי את צריכת בשר הבקר. אני גם מתלבט בנושא הטיסות לחו"ל, ויש עוד לא מעט מחשבות וניסיונות. שלא תטעו, אני לא יותר ירוק מירוק, יש לי עוד הרבה הרגלים מגונים ועוד הרבה לאן להתקדם, ותמיד יהיה מי שיאמר שזה לא מספיק. אך בפרוש השנה החדשה, אני קורא לכל אחת ואחד מכם לעמוד מול ההרגלים שלו ומול עצמו ולחשוב על הטוב המשותף שלנו, על הדורות הבאים אחרינו, על עולם טוב יותר ואחר. שתהיה שנה טובה וירוקה.

פרופ' עדי וולפסון הוא חוקר במרכז לתהליכים ירוקים במכללה האקדמית להנדסה ע"ש סמי שמעון ומחבר הספר "צריך לקיים - אדם, חברה וסביבה: לקחי העבר ואחריות לעתיד " (פרדס, 2016).