"בבוקר הילד חייך - ובערב הוא לא היה בחיים"
הילדים שלהם נפטרו בפתאומיות, והם החליטו לעשות מעשה - שירן הקימה קבוצה לאימהות שכולות וטל החל להרצות על הסיפור האישי, במטרה להתמודד עם האובדן ולעזור להורים נוספים. "כשקורה כזה דבר, יש שתי אופציות - או לעלות למעלה או להתדרדר למטה"
הזיכרון האחרון של שירן אבקסיס מבנה התינוק, יהונתן, הוא המבט שלו, כשנפרדה ממנו לשלום בבוקר. חמישה חודשים עברו מאז אותו יום בו השאירה אבקסיס (34) את יהונתן, שהיה אז בן ארבעה חודשים וחצי, בביתה של המטפלת, ויצאה. חמישה חודשים מאז אותה שיחת טלפון, בה התבשרה כי קרה משהו נורא ליהונתן.
"זה היה בסך הכול היום השני שלו אצל אותה מטפלת, למרות שהכרתי אותה עוד קודם לכן, וגם יהונתן פגש אותה כמה וכמה פעמים", מספרת אבקסיס. "באותו בוקר, בזמן שנסענו אליה, הוא היה שמח במיוחד ולא הפסיק להסתכל למעלה ולצחוק. כשנפרדתי ממנו הוא היה שקט מאוד, נתתי לו נשיקה והוא הביט בי באותו מבט חודר, כזה שלא מאפיין תינוק".
לדבריה, לאחר שיצאה מביתה של המטפלת, הציפה אותה תחושה מוזרה כאילו שכחה דבר מה, אך היא המשיכה הלאה. "ב-10:20 שלחתי לה הודעה ושאלתי אם יהונתן בסדר, כמה דקות לאחר מכן היא כתבה שהכול מצוין ושהוא ישן. עשר דקות לאחר מכן היא צלצלה אליי וביקשה שאגיע כמה שיותר מהר. אמרה שמשהו קרה ליהונתן, שהיא לא יודעת מה קרה ושהיא הזמינה אמבולנס".
בהמשך, הבינו אבקסיס ובעלה, שהמטפלת מצאה את יהונתן שוכב במיטה עם עיניים פקוחות. כשהרימה אותו, הרגישה כי גופו רפוי מהרגיל ומיד הבינה כי משהו לא כשורה. היא צלצלה למד"א, ובמקביל החלה לבצע בו החייאה.
"קיוויתי שאם יריח את החלב שלי - הוא יתעורר"
ההורים המודאגים הגיעו במהירות לביתה של המטפלת, שם חיכו כמה אמבולנסים וניידת משטרה. "בעלי ואני ישבנו ליד יהונתן, שרנו לו שירים, ליטפנו אותו, ובגלל שעוד הנקתי והיה לי חלב - מרחתי לו מהחלב על האף, קיוויתי שהריח יגרום לו להתעורר, אבל זה לא קרה", היא מספרת.
ההמשך כלל ניסיונות החייאה בלתי פוסקים והעברתו של יהונתן, באמצעות ניידת טיפול נמרץ, לבית חולים. "במהלך השהייה שלנו בבית החולים, הרופא יצא אלינו שלוש פעמים - בפעם הראשונה הוא אמר שהמצב קריטי, בפעם השנייה הוא אמר שיהונתן חזר לנשום, אבל שחשוב שנבין שזה לא יהיה אותו הילד שהכרנו, ובפעם השלישית - הוא אמר שהוא מצטער, אבל יהונתן לא שרד". זמן קצר לאחר מכן הגיעו רופאים ואחיות נוספות, ובאותו הרגע אמרנו להם שאנחנו רוצים לתרום את האיברים שלו".
"כשנכנסתי לחדר בו יהונתן היה, הדבר הראשון שעשיתי היה לרכון מעליו ולבכות", נזכרת אבקסיס. "אחרי שהאחות ניתקה אותו מהמכשירים, אמרתי לה: 'הנה, עכשיו הוא יתעורר'. היא הסתכלה עליי ולא אמרה מילה.
בעקבות נתיחה שלאחר המוות, התברר כי יהונתן נפטר כתוצאה ממוות בעריסה, ולדברי אבקסיס, המוות שלו גרם לה לפתח לא מעט חרדות. "לפעמים הפרידות מרום יוצרות אצלי פחד וחרדה כי פתאום כל פרידה נתפסת כסופית, אבל אז אני עוצרת ומבינה שמדובר בחרדות שלי, ומנסה לחשוב בהיגיון ולהבין שזו לא המציאות".
איך הסברתם לרום מה שקרה ליהונתן?
"קיבלנו הדרכה מהשירות הפסיכולוגי להגיד לו שהוא מת, שהלב שלו התקלקל, שזה לא כאב לו ושלרוב הילדים זה לא קורה. בהתחלה הוא בכה, ושאל מתי הוא יחזור ואיפה הוא נמצא. רום מאוד דאג ואהב את יהונתן, והוא עדיין אוהב אותו. סיפרנו לו שיש אבן שהוא יכול לבוא לבקר אותה, ושהוא יכול לצייר לו ציורים".
לדבריה, בעלה פוקד את קברו של יהונתן פעם בשבוע. היא, לעומת זאת, פחות. "תמיד כשאני הולכת לשם אני מתעצבנת מזה שהזיזו את האבנים שעל הקבר ומכל מיני דברים, אבל יהונתן כל הזמן איתי. יש עליי שרשרת שאני עיצבתי ובתוכה נמצא השיער של יהונתן, שיער שהספקתי לגזור מראשו לפני שהוא נקבר".
אילו תגובות קיבלת מהסביבה?
"אנשים לא יודעים איך להגיב. בהתחלה, הכעיס אותי כששמעתי מאנשים תגובות כמו: 'הכול לטובה', 'אתם עוד צעירים', 'תביאו עוד ילדים' ואפילו - 'תהיי חזקה'. אז את אומרת תודה ומהנהנת עם הראש, אבל זה דורש הרבה יותר מדי אנרגיה שאין לך באותם רגעים, כדי להסביר לאנשים בכל פעם מחדש למה המשפטים האלו חסרי היגיון.
"אין פה עניין של 'להיות חזקה' או 'החיים חייבים להמשיך', זאת בחירה להמשיך, ואין דבר כזה 'את חייבת'. אם את רוצה - את ממשיכה, ואם לא - אז לא. ברור לי שהכוונה לא רעה, אבל זה נאמר ממקום של חוסר הבנה ושל חוסר יכולת להתמודד עם הדבר הזה שנקרא מוות".
בוחרת לחיות
מותו של בנה, ערער לא מעט את האופן בו החלה אבקסיס לתפוס את החיים. "אחרי שיהונתן מת, היה לי מאוד קשה לקום בבוקר והיו לא מעט עצבים וכעס, אבל בהמשך בחרתי להמשיך לחיות לצד האובדן. בסופו של דבר ההחלטה להמשיך לקום בבוקר ולתפקד, ואפילו ליהנות מהחיים - היא החלטה עצמאית של כל אחד. אני לא מאמינה שצריך לבחור בחיים בשביל הילדים שלך או בשביל בן הזוג, אלא רק בשביל עצמך. בסופו של דבר, אף אחד לא חי בעולם הזה בשביל מישהו אחר".
כחלק מההחלטה להמשיך בחיים, הבינה אבקסיס כי עליה לשמור על התא המשפחתי שהקימו היא ובעלה, איציק. "באותו הלילה שיהונתן נפטר, אמרתי לאיציק שאנחנו נעבור את המשבר הזה ביחד. אני חושבת שהוויכוח הגדול ביותר שלנו מאז מה שקרה, היה על עניין התמונות של יהונתן; רציתי לתלות את התמונות שלו בכניסה לבית, ואיציק אמר שהוא רוצה לבחור מתי להסתכל בתמונות ושהן לא יעמדו לו מול העיניים כל הזמן. בסוף, תלינו אותן בחדר השינה שלנו".
לחלוק ולשתף
אבקסיס לקחה בחודשים האחרונים פסק זמן מניהול המותג שבבעלותה - "מאמאניסטה", העוסק בסטיילינג אישי עבור אימהות. היא החליטה להקים מיזם נוסף, אף הוא מנוהל ברשת, שישמש כקהילה תומכת עבור אימהות שאיבדו את ילדיהן.
"בעקבות זה שהסיפור שלי התפרסם בפייסבוק, הגיעו לשבעה המון אימהות שלא הכרתי קודם לכן, שהילדים שלהן מתו בנסיבות שונות. הזדעזעתי מכך שיש כל כך הרבה אימהות כאלה, וגם מעצם העובדה שהן לא מכירות אחת את השנייה. יום לפני שהשבעה הסתיימה, הקמתי קבוצה בפייסבוק שכללה בהתחלה שלוש חברות בלבד, כולל אותי. לקח לי הרבה זמן עד שהחלטתי לקדם את המיזם הזה, בעיקר בגלל שהיו לי המון חששות. לפני שבועיים, החלטתי שהגיע הזמן, וכתבתי פוסט שמזמין אימהות שכולות להצטרף לקבוצה.
"המטרה של המיזם, שנקרא 'שלך, אמא' - היא לאפשר לאימהות לחלוק ולשתף, ובהמשך לקיים גם מפגשים משותפים, לערוך סדנאות ואפילו לארגן טיול כיפי לחו"ל. המטרה כאן היא לא להתעסק כל הזמן בשכול ובמוות, כי בסופו של דבר זה הסוף של החיים של הילדים שלנו, ולא שלנו - ואם אנחנו בוחרות לחיות, אז אין שום סיבה שלא נחיה טוב".
למה המיזם פונה רק לאימהות?
"מבחינתי שיח אימהי הוא שונה מאוד משיח הורי. קחי למשל שיחות על היריון, על מחזור או אפילו על סקס, אלו שיחות שפחות מתאים לקיים אותן כשיש גברים בסביבה".
לדבריה, הפעילות החזירה לה את חדוות היצירה וכעת היא מתרכזת בניסיון להשיג תרומות למימון המיזם, כדי שהפעילות תוכל להיות ארוכת טווח. "הכאב לא נעלם והזמן לא מרפא, אבל אם אני יכולה לגרום לכך שלאימהות שכולות יהיה קצת יותר קל והחיים יהפכו להיות נעימים יותר - אז למה שלא אעשה את זה?"
"לאבד ילד זו סוג של נכות שלומדים לחיות איתה"
"את החודשים הראשונים אחרי שגיא נפטר, הקדשתי להכנת הרצאה, או כמו שאני קורא לזה - מפגש עם קהל בו אני פשוט מספר את הסיפור שלנו לפי סדר כרונולוגי - קצת לפני שהתרחש האסון, תוך כדי האסון ואיך נראים החיים שאחרי", מספר טל זיידן (48) שבנו, גיא, נפטר לפני חמש שנים וחצי באופן פתאומי כתוצאה מסיבוך של מחלת השפעת.
"את המפגשים האלו קיימתי מספר פעמים במהלך השנה האחרונה, והם חלק מההתמודדות שלי עם האובדן של גיא", הוא מוסיף.
זיידן ואשתו מיכל, מתגוררים בקיבוץ מגל יחד עם בנותיהם: יובל (18.5), איילה (16), סתיו (14) וליבי (4). "הנושא של עוד ילד עלה במהלך הפגישות עם ד"ר אתי אבלין, עמה נפגשנו כשבועיים לאחר שהסתיימה השבעה ובמשך שנה שלמה, והוא העלה התלבטויות קשות מאוד, עם המון שאלות, שנבעו בעיקר מפחד ובעיקר אצלי.
"אלו היו חרדות שאנשים שלא חוו מה שאנחנו חווינו - לרוב לא מעלים על דעתם אפילו; מה יהיה אם יקרה משהו - איך נתמודד עם זה, ואיך הבנות יתמודדו עם זה? ואם זה יהיה בן - איך נחיה עם ההשוואה לגיא? אבל בסוף בחרנו בחיים".
לדבריו, ברגע שקיבלו את ההחלטה להביא עוד ילד לעולם - מיכל נכנסה להיריון. "זה היה כל כך מהיר, הכי מהיר שאני מכיר, בטח בהתחשב בעובדה שהיא הייתה אז בת 43".
איך הבנות קיבלו את הצטרפותה של ליבי למשפחה?
"באהבה ובשמחה גדולה, הלידה שלה הציפה בכולנו שלל של רגשות. ליבי יודעת על גיא, הוא מעולם לא היה משהו שלא מדברים עליו. אמנם לא בנינו עבורו מוזיאון, אבל כן יש תמונות שלו בבית והיא נולדה לתוך זה ומתייחסת אליו כאל אח שלה. אנחנו לא יודעים מה היא באמת מבינה מזה, אבל היא כן מספרת לנו דברים מדהימים על המפגשים שלה איתו".
מה למשל?
"לפני כמה ימים היא סיפרה לאחותה שבלילה, כשכולם ישנים, הוא פותח את הדלת, נכנס לחדרה והם נפגשים".
גיא, נפטר כשהיה בן ארבע וחצי. יומיים לפני מותו הוא חלה בשפעת. ביום השלישי למחלה, הבחינו הוריו כי משהו עימו אינו כשורה ונסעו מיד לבית החולים. שם, התברר כי השפעת גרמה לדלקת בשריר הלב, דבר שלא הותיר לגיא הרבה סיכוי, ותוך פחות מ-48 שעות הוא נפטר.
"ההתדרדרות של גיא הייתה בלתי נראית לעין במשך כמה שעות ולאורך כל אותו היום הוא תפקד היטב, אך בדיעבד מסתבר שמבפנים התחוללה סערה והמערכות החלו לקרוס בזו אחר זו", משחזר זיידן.
אתה מרגיש שהמוות של גיא שינה אותך כאדם וכאבא?
"אני לא חושב שמישהו באמת יכול להישאר בדיוק אותו האדם כפי שהיה לפני כן, לטוב ולרע. למה לרע? כי הטראומה, הצלקות והמסע הכבד הזה הם לא משהו שניתנים לריפוי מלא, וכמה שלא תטפל - ובהחלט טיפלנו, ואנחנו ועדיין מטפלים - הם תמיד יישארו שם, במקביל לחיים עצמם. למעשה, לאבד ילד זוהי סוג של נכות שלומדים לחיות איתה.
"אבל יש גם את החלק הטוב בסיפור; מאז שגיא נפטר, גם מיכל וגם אני מסתכלים על החיים בדרך קצת יותר שפויה ופרופורציונאלית, אם אפשר לקרוא לזה כך. אנחנו משתדלים לחיות, למצות וליהנות מכל רגע, ומשתדלים לכוון כך גם את הבנות שלנו".
לדבריו, האובדן מביא עימו לא מעט אתגרים או כפי שהוא מכנה אותם -"מוקשים", בעיקר בשנה הראשונה: "זה יכול להיות מפגש אקראי עם משפחה שיש להם ילד קטן ובלונדיני, והם מדברים איתך ואין להם מושג שזה מזכיר לך את הילד שלך, חגים וימי הולדת אלו ימים מאוד קשים, בטח ביום ההולדת של גיא, אותו אנחנו חוגגים עם עצמנו מדי שנה בחודש אוגוסט, וגם נסיעות משפחתיות.
"להגדיר את ההתמודדות הזו כקשה, זה לעשות עמה חסד. האובדן הפתאומי הזה זה מה שמשנה את כל הנרטיב בסיפור הזה. כמובן שלא הייתי מתחלף עם אף אחד, ואני בטוח שגם להורים לילדים המתמודדים עם סרטן - לא קל. אבל זה פשוט אחרת, זה להתמודד עם זה שיום אחד הילד שלך היה - וביום הבא הוא נעלם".
"אי אפשר להסביר את הכאב"
החזרה לשגרה לאחר מותו של גיא, לא הייתה פשוטה עבור בני המשפחה. "חודשיים מיום האסון, מיכל חזרה לעבודתה כמורה לחינוך גופני, בתחילה למשרה קטנה שעם הזמן הלכה וגדלה. הבנות חזרו ללימודים בקצב ובזמן שהתאים להן, ואני נשארתי בבית במשך ארבעת החודשים שאחרי, ולאחר מכן התחלתי לעבוד בחברה שבה עבדתי במשך ארבע השנים האחרונות.
"בשנתיים האחרונות, לאחר שהבנתי שאני צריך ורוצה להתעסק בכל עניין השכול והאובדן קצת יותר, ושכמה שזה יישמע מוזר - זה משהו שעושה לי טוב, עברתי מספר קורסים וסדנאות בנושא, ואני מחפש תמיד היכן אני יכול לתרום מהניסיון שלי על מנת לעזור לאחרים".
יש בכלל דרך להסביר לסביבה את הכאב שאתה מרגיש?
"אתחיל מהסוף: אנחנו חלק מקהילת השכול, ואם להיות כנים - אנחנו נחשבים לקהילה ה'שקופה' וה'מקופחת'. אנחנו לא הקהילה של משרד הביטחון, אפילו לא של נתמכי עמותות חולי הסרטן, אנחנו 'סתם' הורים שאיבדו את ילדיהם ביום אחד.
"לצערי, במדינה הקטנה שלנו אין גוף שבאמת מטפל, תומך או מלווה אותנו. המשמעות של כל העניין הזה, מעבר לפן הרגשי, היא גם כלכלית. וכן, אחרי שגיא נפטר, מצבנו הכלכלי הורע ואת הבור שנוצר כתוצאה מהתשלומים על הטיפולים ומכל מה שמסביב - אנחנו סוחבים עד היום.
"עכשיו, שלא ישתמע מכך, חלילה, שאני רומז לכך שלהורים שאיבדו את בנם או את בתם בצבא - כואב פחות. אני מדבר על כל מה שקורה אחרי המוות, ועל ההתמודדות עימו. ולעניינינו, מי שלא חלק מהקהילה הזו, בעיניי לפחות, לא באמת יכול להבין את המשמעות של האובדן הפתאומי הזה, וכמה שלא אנסה להסביר את התחושות, אין דרך להבין את עומק הכאב, גודל הגעגוע ואת השפה החדשה שיצרנו מאז. והאמת היא, שאני גם לא מאחל לאף אחד להבין את זה".
קראו עוד:
"אין לו בעיה, יש לו תסמונת דאון"
"מדברים" עם הילדים בווטסאפ? יש לזה מחיר
חיים שלמים ומלאים
תחושת האובדן מלווה את זיידן ומשפחתו כל העת, ולאורך השנים היו רגעים בהם הכאב והגעגוע היה כה עזים, עד שאינם מצאו את דרכם החוצה ונותרו כלואים בתוך הגוף והמחשבות. ברגעים האלו, לדבריו, עברו בראשו מחשבות של לסיים את הכול ולהפסיק לסבול: "אלו רגעים קשים מאוד, ולשמחתי הם חלפו מהר, במיוחד אחרי שהמטרה והיעדים שלנו הפכו להיות ברורים - לתת למשפחה הזו סיכוי לחיים שלמים ומלאים".
איך עושים את זה?
"אני חושב שכשקורה כזה דבר, יש שתי אופציות - או לעלות למעלה או להתדרדר למטה. אסון כזה יכול בקלות רבה לפרק זוגיות ומשפחה, אבל הוא יכול גם לחזק. אחרי שגיא נפטר, מיכל ואני נהגנו לצאת להליכות משותפות, ואני זוכר שאמרתי לה: 'אני לא יודע איך להסביר לך את זה, אבל את תראי שיקרו לנו דברים טובים בעקבות זה'. והאמת היא שאני שמח לומר שהמערכת הזוגית שלנו לא רק שהתחזקה מאז, אלא הפכה להיות אמיתית ופשוטה יותר".
כחלק מהניסיון לקיים חיים לצד האובדן, ומתוך רצון להנציח את גיא, החליטו בני המשפחה להקים גן משחקים מוזיקלי לזכרו של בנם, שיקרא על שמו וייבנה בקיבוץ מגל. העלות הנדרשת עבור הקמתו של "גן גיא", מוערכת ב-270 אלף שקלים, ועד כה המשפחה הצליחה לאסוף כ-190 אלף שקלים.
"מדובר בגן חוויתי ומיוחד, בו כל מתקן הוא כלי נגינה אחר", מסביר זיידן. "בחרנו דווקא בהנצחה מהסוג הזה, כי השילוב בין האהבה שהייתה לגיא למוזיקה לבין הערכים שגן כזה יכול להעניק לסביבה - מרגיש לנו כמו החיבור הנכון עבורנו".
במקרה של אובדן ילד - אין טיפול אחד שהוא נכון לכולם
אסנת גרתי, פסיכולוגית קלינית ומנהלת מרכז "גרתי" לטיפול רגשי בילדים ונוער, מסבירה כי: "ישנם מנגנונים טבעיים של הנפש והגוף להתמודד עם מוות פתאומי של ילד. נהוג לחלק את ההתמודדות לשלבים, למשל על פי המודל של קובלר רוס - הכחשה, כעס, מיקוח, דיכאון ולבסוף קבלה. בסופו של דבר, ההתמודדות היא אינה שלבית וסדורה, והורים שכולים עוברים בין כל השלבים ולרוב, לעולם לא מגיעים להשלמה מלאה מהסיבה שתמיד מעורבים רגשות נוספים שבאים והולכים בתקופות שונות".
מהו סוג הטיפול המקובל במקרה של אובדן ילד?
"הטיפול מגמיש ומתאים את עצמו לצרכים של ההורה, שיכולים להשתנות בין אדם לאדם ובין תקופה לתקופה. ישנם הורים שירצו מקום מכיל ותומך שאפשר לומר בו כל מה שעולה על דעתם כולל ביטויי זעם, דיכאון וחוסר רצון להתמודד כי הם מרגישים שמול סביבתם הקרובה הם צריכים להיות חזקים ואופטימיים. ישנם הורים שירצו לדבר במשך זמן מה על העבר ולא לעסוק באובדן, וישנם כאלה שירצו להתמקד בהיבטים זוגיים והוריים של ההתמודדות בהווה. כך או כך, חשוב לזכור שלכל אדם דרך התמודדות ייחודית ואין דרך אחת שעוזרת לכולם".
האם את ממליצה להורים שאיבדו את ילדיהם לגשת לקבלת טיפול?
"לא לכל האנשים יעזור טיפול בשלב הראשוני, וחלקם יעדיפו קודם לנסות לעבד את הדברים בינם לבין עצמם, ובחיק המשפחה הקרובה. יהיו כאלה שירצו מיד לדבר עם מישהו על הנושא, ויחפשו אחר מקום טיפולי תומך שיעזור להם - ויהיו כאלה שלא יזדקקו לזה, וימצאו דרכי התמודדות אחרות. יהיו גם הורים שיעדיפו בשלב כלשהו לעבד את הכאב בקבוצה של הורים שכולים, כי ירגישו שהם רוצים להמצא בקרבת הורים שחוו דבר דומה ויוכלו להבין אותם".
לדבריה, "ישנם הורים שהעשייה תעזור להם, ישנם כאלה שיעברו פאזה דיכאונית וישנם כאלה שיכחישו את האובדן. אין קיצורי דרך, וגם טיפול לא יוכל להאיץ תהליכים או להסיט אדם מדרך ההתמודדות שמכתיבה לו נפשו, אלא רק לתמוך בדרך שלו, לעזור לו למצוא מה מקל עליו, ולסייע לו לשכלל בהדרגה את מנגנוני ההתמודדות כך שישרתו טוב יותר אותו ואת המשפחה. בכל מקרה, כדאי לבחור מטפל עם הכשרה רחבה, שיכול לתת מענה לכל הנושאים שעולים".
