בדקנו: שיחות עם הילדים רק בווטסאפ

"מהיום אני מתחילה לעשות ניסוי חדש", כתבתי בקבוצת הווטסאפ המשפחתית. "למשך שבוע 'נדבר' רק באמצעות הווטסאפ. מה דעתכם?" הבטתי בנייד, ושום תגובה לא נרשמה. מספר דקות לאחר מכן ראיתי שהמשוחררת הטרייה מקלידה. הייתי סקרנית לראות מה היא תכתוב. בליבי האמנתי שהילדים ישמחו להזדמנות לשוחח איתי רק בווטסאפ, ולהעביר שבוע ללא חפירות של אמא שלהם. להפתעתי היא שאלה אם הכול בסדר איתי או בעברית תקנית: "מה נסגר?"

אפשר להציץ בהודעות הווטסאפ של הילדים? תלוי את מי שואלים:

X

צלמים: ניצן דרור אבי חי

סגור

שליחה לחבר

 כתובת דוא''ל של החבר שמך כתובת הדוא''ל שלך נושא

 הקלידו את הקוד המוצג

תמונה חדשה

הסרטון נשלח לחברך

סגור

הטמעת הסרטון באתר שלך

 קוד להטמעה:

"ניסוי חדש", כתבתי לה, "תזרמי". הילדה שלחה סמיילי בוכה, ואני לרגע הרגשתי כאילו התחלפנו בתפקידים - אני הילדה והיא המבוגר האחראי. לא הספקתי לחשוב על כך לעומק כי בדיוק באותו הרגע הזאטוט (בן תשע) כתב: "גם מקליטים", ולא הסביר למה כוונתו. שתי דקות לאחר מכן בן הזוג, שהיה בחו"ל, כתב: "בפגישה, נדבר". ואילו המתבגר (בן 16) בכלל לא טרח להגיב.

וכך, למורת רוחם של בני המשפחה, החל לו ניסוי חדש. ניסוי שבו נעניתי (שוב) להצעתה המאתגרת של העורכת, וחיכיתי לראות מה יהיה. רציתי לבדוק: האם באמת ניתן לתקשר עם הילדים רק בווטסאפ או שבעצם הפעם הצבנו רף גבוה מדי, כזה שבכלל לא מתקבל על הדעת?

סיקרן אותי גם לגלות מה תהיה המסקנה של כל הניסוי הזה, ביחוד בתקופה הזו שבה הרוחות סוערות בין מתנגדי הניידים החכמים, שמדברים על כך שאלו אינם מתאימים לילדים, ובין אלו שטוענים כי הניידים הם העתיד, והם פה על מנת להשאר, וכך יצאתי לדרך.

לטורים הקודמים:

הילדים הזמינו אתכם לטיול אחרי הצבא? אל תתלהבו

חופשה משפחתית שהילדים תכננו - כך זה נראה

היום שבו אימא הפסיקה להיות השעון הדובר

אני יכולה לומר שעד השעה 16:00 הכול עבד על מי מנוחות. הזאטוט ואני קיימנו שיחת ווטסאפ מעמיקה בנוסח:

"מה קורה?"

"סבבה"

איך היה בבית הספר?

"בסדר"

לשאלה שלי - "הכנת שיעורים?", הוא כבר לא טרח לענות.

בלי שאלות מיותרות

הבעיה החלה אחר הצהריים, כאשר הגעתי הביתה. הזאטוט, שצפה בטלוויזיה, קפץ בהתרגשות, ושאל - "תגידי אמא, אפשר בניסוי החדש שלך גם להקליט הודעות?"

"שאלה טובה, נראה לי שלא", עניתי

"אה", הוא הרהר לרגע ואז פסק: "אז אין מצב שאני עושה את זה. אני פרשתי".

בניסיון להבין מדוע הילד לא משתף פעולה התברר שהוא חושב שהמאמץ שנדרש ממנו מוגזם מדי. הוא לא מוכן להקליד את כל מה שהוא רוצה לספר. האמת היא שהבנתי אותו בעיקר, כי מהרגע שבו הוא הודיע על הפרישה הוא פשוט לא הפסיק לדבר, ועל הדרך גם להפעיל אותי בנוסח: "זוכרת שעוד מעט את מסיעה לחוגים?", "לא הבנתי שיעורים, יכולה לעזור לי?" וגם - "לא אכלתי כי לא מצאתי שום דבר במקרר, את יכולה להכין לי משהו?"

המשוחררת הטרייה, חרף הסמיילי העצוב ששלחה, הסתמסה איתי במהלך כל אחר הצהריים, ואפילו קבעה איתי מפגש בבית קפה. כשהגעתי למקום ישבנו זו מול זו כששתינו שקועות במסכים. כל אחת מאיתנו, מיותר לציין, הסתמסה עם מישהו אחר. בשלב כלשהו סימסתי לילדה: "את מזמינה קפה?" והיא הסתכלה עליי המומה.

האם חוקי להסתמס בבית קפה?(צילום: אלבום פרטי)

"אמא, את אמיתית?", היא שאלה, "נראה לך הגיוני שנשב אחת מול השנייה ולא נדבר?" השאלה הזו הפתיעה אותי. עד לאותו הרגע הייתה לי תחושה שזה בדיוק מה שאנחנו עושות. כנראה שכאשר זה קורה מבלי משים זה הופך את העניין לחוקי, אבל ברגע שהאדם מולך מסב את תשומת לבך, ברור לך שאתה אמור להתייחס אליו. מה גם שלשבת בבית קפה, זו מול זו, מבלי לשוחח בכלל באמת הרגיש מוזר עד הזוי. וזה היה הרגע בו הילדה פרשה גם היא מהניסוי.

קצר ולעניין

וכך נשארו שניים: בן הזוג שהיה בחו"ל, ולאורך כל היום הסתמס איתי בשמחה, והמתבגר שהיה בחדרו , והסתמס איתי בפחות שמחה. בערב, לאחר שבררתי עם המתבגר אם הוא הכין שיעורים, ולא זכיתי לתגובה, כתבתי לו שהעובדה שהוא מסנן אותי פשוט מעליבה. להפתעתי, המתבגר ענה לי, וכתב "מה".

הבטתי בנייד כלא מאמינה. פתאום קלטתי שיש להתנהלות הזאת גם הרבה יתרונות: המתבגר מסכים איתי מבלי לגלגל עיניים או להתווכח. כל כך התלהבתי מדרך התקשורת החדשה בינינו, וכתבתי לו עד כמה זה נחמד שהוא מסכים איתי ועונה מיד. בתגובה היה נראה שהמתבגר שוב סינן אותי או לחילופין שהוא לא קרא את ההודעה או קרא ולא פתח אותה. אלוהים יודע.

לכתבות נוספות - היכנסו לפייסבוק הורים של ynet

בשלב הזה כתבתי לו - "חביתה?", וחיכיתי לראות מה קורה. בתוך שנייה המתבגר כתב: "כן". כשהחביתה הייתה מוכנה כתבתי למתבגר רק "מוכן", ואמרתי לעצמי שהבנתי את השיטה, ושמהיום אני יכולה לכתוב את המדריך לתקשורת נכונה עם המתבגרים בווטסאפ.

כללי היסוד יהיו: לכתוב כמה שיותר קצר, ללא סימני ניקוד, ללא אייקונים לא מתאימים וללא שאלות מיותרות. מסתבר שככה המידע עובר הכי טוב. בהמשך הערב (החביתה כבר הייתה קרה) המתבגר יצא מהחדר, הביט בחביתה בגועל, והכין לעצמו טוסט. הוא לא דיבר וגם אני לא, ואז הוא חזר לחדרו.

תחושה של נתק

הערב ירד, השעות עברו והבית היה שקט. הזאטוט כבר נרדם, המשוחררת יצאה לבלות, ובטלוויזיה לא היה שום דבר מעניין. למרות שהסתמסתי במשך כל היום עם המתבגר ועם בן הזוג, התחושה הייתה של נתק, כאילו לא הצלחתי ליצור קשר אמיתי עם אף אחד מהם. בסופו של דבר נכנסתי לחדרו של המתבגר, ושאלתי אותו סתם ככה: "מה העניינים?" הוא הביט בי ולא הבין מה אני רוצה מחייו: "הכול סבבה", הוא ענה, "ואצלך?"

למחרת בבוקר כתבתי לבן הזוג ווטסאפ כאורך הגלות שמדבר על חשיבות הקשר האנושי, ועל חשיבות התקשורת הזוגית והמשפחתית. בתגובה הוא כתב בווטסאפ: "אז אני מבין שאת מסיימת את הניסוי הזה?!" ואני סימסתי: "כן".

צלצלתי אליו, ודיברתי איתו על כל מה שלא סיפרתי לו ביום האתמול. פתאום הכול חזר למקומו הטבעי. וכשהכל נרגע, הבנתי דבר חשוב - מהיום הבחירה שלי בווטסאפ תהיה מושכלת, לאו דווקא בהתאם לצורך שלי באותו רגע (כמו: יעילות וחיסכון בזמן), אלא גם בהתאם לאדם/לילד שעימו אני מתקשרת. כי יש ילדים שעדיף לדבר איתם פנים מול פנים, ויש כאלו שדווקא הווטסאפ מאפשר להעלות רגשות ולחבר עולמות.

הכותבת היא מנכלית פורטל "עשר פלוס" , מומחית למחקר תרבות הילד והנוער