"גם אם לא יצאתי טוב זה לא מטריד אותי"

סערת מכתבי הילדים שנשלחו ערב פרוץ השואה: אחרי שבית המשפט עצר את המכירה הפומבית, איש העסקים החרדי דודי זילברשלג, שהציע את המכתב למכירה, עונה למבקרים שהאשימו אותו בתאוות בצע וטוען כי אין כאן עבירה על החוק.

<< הכול על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות . היכנסו >>  

בריאיון לאולפן ynet הוא מסביר כי "למעשה המכתב הזה הגיע בשגגה לבית המכירות. הוא היה חלק מאוסף של מנהל בית ספר חיפאי. אני רכשתי את שיירי האוסף ההוא בשלמותו, ותוך כדי מיון היו מכתבים שהתייחסו והיה בהם אזכור שוב ושוב של הקרן הקיימת, ושמתי אותו באוסף בתוך התיבה של הקרן הקיימת. בתקופה האחרונה הוצאתי לבית המכירות אוסף של הקרן הקיימת שמחולק לפי פריטים למכירה. מנהל בית המכירות גילה שיש שם בכלל תוכן מרתק שמדבר על שנת 1938, מה שגם אגב לא מזהה את זה באופן מוחלט כפריט שואה כי זה ב-38, טרום המלחמה.

• נחשפו מכתבים של ילדים ערב השואה: "מכים אותנו וזורקים עלינו אבנים" 
• בעקבות הפרסום ב-ynet: קרובי הילדה שנספתה בשואה "דורשים את המכתב"
• מכתבה של הילדה שנספתה הוסר מהמכירה. "אנחנו המומים לגלות מי המוכר"
  
• בעקבות הפרסום ב-ynet: בית המשפט עצר את מכירת כל מכתבי הילדים ערב השואה
  

"הוא העלה את זה כמכתבי ילדים שנכתבו לארץ ישראל עם תוכן מאוד מרגש. ביקשתי ממנו לקבל בחזרה את המכתבים על מנת שהם יהיו באוסף שלי, והוא אמר לי 'תשמע, אתה עושה לי עוול, אני במחקר שלי הגעתי לאן שהגעתי, לא אתה חשפת את זה בפניי, ואני מאמין שאפשר להגיע למחיר טוב'. לפי סיכום בין בית מכירות למפקיד, מהרגע שהפקדת את הפריט ועד למכת הפטיש זה בכלל לא חפץ שלך - אתה לא יכול לעשות כלום. הייתי גם ער לעובדה שאני כחבר הנהלת יד ושם יכול לעורר מהומה סביב זה, וזאת גם הסיבה שביקשתי ממנו לשמור על חיסיון ולא להפנות את המתעניינים אליי".

אתה אומר שבעצם המכתב בכלל התגלגל למכירה בשגגה, אבל אתה מחזיק בבית אוסף פרטי של מכתבים וכל מיני כתובים מהתקופה ההיא, לא כדאי שהדבר הזה יהיה ב"יד ושם" למשל?

"אני חסיד גדול של העברת דברים ליד ושם, ואני יכול לחשוף בפניך שחלק גדול מארכיון קסטנר, שהיה בידיים פרטיות, אני ביוזמתי השקעתי כסף בסריקה של החומרים והעברתי את העניין הזה בשלמות ליד ושם. מעבר לכך פניתי למירב מיכאלי, ואמרתי לה שסוחר בשוק הפשפשים בחיפה מחזיק בכמות גדולה של ניירת מהארכיון של קסטנר וצריך להעביר את זה ליד ושם, והוא מבקש סכום מסוים של כסף".

אנחנו נמצאים במצב שבו במשפחת מינץ אומרים "דודי זילברשלג לא מוכן לתת לנו את המכתבים האלה".

"אני לא סתם פתחתי בסיפור של משפחת קסטנר, כי משפחת קסטנר השקיעה כסף, שילמה לאותו סוחר, והחומר הועבר ליד ושם וישרת את ההיסטוריה של העם היהודי. המשפחה במקום להתעניין בפריט בבית המכירות, שנפתח ב-200 דולר והיה מגיע אולי ל-400 או 800, ובזה לסיים את העניין, בחרה בדרך של העסקת עורכי דין והכפשה. אני הקטן, שמטפס על הבוידעמים ומוציא כל מיני עיזבונות וניירת ישנה מתוך עכברים ולשלשת, גאלתי מסמך שהוא פריט יחיד של המשפחה הזו, ואני בכוונה מחדד כי זה מעצים את העניין הסנטימנטלי שלהם. אני לא כופר בזה, אבל כשאתם רוצים את ליבו של מישהו אתם לא רומסים אותו, אתם לא יורקים לו בפנים, תשמעו את הריאיונות עם הגברת מהמשפחה ותבינו את הלך הרוח".

המכתב של רחל מינץ(באדיבות בית המכירות דיינסטי והמשפחה)

אתה בעצם תמשיך להחזיק במכתב הזה? מה תעשה איתו?

"אני רוצה להבהיר את העניין. אני אמרתי בבית המשפט, ומנהל בית המכירות אמר את זה מראש למשפחה, אני נחוש להעביר עותקים לכל המוסדות שעוסקים בחקר השואה של המכתבים הללו. כיום לצורכי מחקר ולצורכי שימור הכול נעשה בדיגיטציה. פריטים מקוריים הם לא בדיוק חזות הכול, יש להם ערך, אני לא מבטל אותם, והחומר יישמר כרגע באוסף שלי. היתה לי התעניינות גדולה ממוסדות משמרי שואה בעולם, אני מכיר את כולם. הם מגלים בזה עניין, אבל לא ייתכן שבקרדומים וקלשונות אנשים יכתיבו למישהו שהוא בעל החפץ. הרי ברגע שהמכתב יצא דינו כחץ, החץ שייך יותר למי שהוא פגע בו מאשר למי ששילח אותו".

המכתב הזה הוא שלך, והגישור לא יעזור, אבל המשפחה אומרת דברים קשים נגדך.

"הם יכולים להמשיך להגיד את מה שהם אומרים, על גבי 'חרשו חורשים' ויצאתי מזה טוב, וגם אם לא יצאתי טוב זה לא מטריד אותי. אין כאן עבירה על החוק, אין כאן עבירה על דיני תורה. הנכס הזה הוא שלי, אני סוברני לקבל את ההחלטות לאן הוא ילך, ואם הם לא יבואו לגישור עם רצון טוב והם ימשיכו בדוגמטיות שלהם, הם יגרמו לעצמם נזק. הם כבר גרמו נזק כשהחשיפה הגדולה העלתה את שווי הניירת והמכתבים למחוזות בלתי צפויים. ההצעות שאנחנו מקבלים מהעולם, למרות שאנחנו לא הולכים לעשות עם זה כלום, הן הצעות מאוד מפתות. הם אשמים בזה, הדמים המרובים האלה על ידם תרתי משמע, והם צריכים אחריות והחלטה מושכלת איך להתנהל מול אנשים". 

"המכתב חייב להגיע לידי המשפחה"

בשבוע שעבר נחשפו חמישה מכתבים בשפה העברית שכתבו תלמידי כיתה ה' בפולין לחבריהם בארץ ישראל ערב פרוץ השואה – ובהם תיארו את הפחד שבו חיו ילדים יהודים בשנת 1938.

פרסומם באתר ynet ובעמוד הפייסבוק שלו עוררו את תשומת ליבו של דור עצמון, שזיהה בוודאות את אחת הכותבות: רחל מינץ, רק בת 11 - אחותה הצעירה של הסבתא-רבתא שלו - שנספתה באושוויץ זמן לא רב לאחר כתיבת המכתב.

מאותו הרגע ניסו בני המשפחה לענפיה השונים – גם באמצעות ריאיון ב-ynet - לאתר את מי שמחזיק במכתבים ולמנוע את מכירתם הפומבית. "המכתב הזה חייב להגיע לידי המשפחה שלי ולתת נחת לסבי ולאחיו", כתב ל-ynet עצמון. בריאיון לאולפן ynet סיפרה אדוה לוטן, דודתו, על מה שעלה בגורלה של קרובתם הצעירה – ועל קורות משפחתה באותם ימים אפלים.

"לפי מה שאנחנו יודעים מהסיפורים של אבא שלי ושל יתר האחים, ומהמעט שהצלחנו לגלות, כשהמלחמה פרצה אמא שלהם (סבתא שלי) הורתה לילדיה לברוח מזרחה, ונשארה בבית עם האחות הצעירה, ללה - אותה רחל. האחות הבכורה כבר הייתה אז בארץ ישראל", סיפרה.

"כשאבא שלי חזר אחרי המלחמה לעיירה כדי לחפש אותן, הוא גילה שהן אכן הסתתרו תקופה מסוימת, אבל מישהו, כנראה יהודי, הלשין עליהן והסגיר אותן. סבתי ובתה הצעירה נשלחו לאושוויץ".