בעקבות הפרסום ב-ynet: בית המשפט עצר את מכירת כל מכתבי הילדים ערב השואה

"התגורר בחיפה אדם שהבית שלו פורק אחרי מותו, ועבר לשוק הפשפשים בחיפה לידי סוחר שהוציא מספר פרטים שעניינו אותו", אמר המוכר לבית המשפט בדיון שהתקיים מוקדם יותר היום. "אני אספן חומר היסטורי הרבה מאוד שנים. באמצעותי ניצל ארכיון קסטנר, והעברתי את כולו ל'יד ושם'. אין לי ספק שהעתק דיגיטלי של המכתב יוצג במוזיאון". בדיון השתתף אף נציג מטעם המדינה, שביקש זמן נוסף לבחון את הסוגיה.

 

"יד ושם": מקומם אצלנו

בעקבות פניית ynet מסרו ב"יד ושם" כי החפצים צריכים להגיע לידי המוזיאון, ואף העבירו ביקורת על זילברשלג: "יש טעם לפגם בסחר בפריטים, בחפצים ובמסמכים אישיים מתקופת השואה או של קורבנות שואה", מסרו. "מקומם של חפצים אלה הוא באוסף 'יד ושם'. כאן הם נחקרים, עוברים תהליך שימור מקצועי כנדרש - ומשמשים כעדות היסטורית למטרות מחקר, חינוך והנצחה".

 

 

ב"יד ושם" גילו עוד כי יצרו קשר עם מחזיק המכתבים, והסבירו כי "מקומם הראוי הינו בארכיון 'יד ושם'".

 

בעקבות ההחלטה, סיפרה ל-ynet אדוה לוטן, אחייניתה של כותבת המכתב, כי הגיעה עם משפחתה לבית משפט במטרה לעצור את המכירה של המכתב. "יצאנו משם עם שתי תחושות", היא אומרת. "מצד אחד, הקלה. השופט קיבל את העמדה שלנו והיה מאוד מבין. הוא התייחס בעצמו גם למשמעות מבחינה אישית וציבורית. הוא קיבל את הבקשה ונתן צו מניעה ואת המכתב אי אפשר למכור, לא רק הערב - אלא בכלל.

 

"מהצד השני יצאנו קצת המומים, כי גילינו מי המוכר. היינו המומים גם שיש אנשים שמתפרנסים מזה. יש בזה בעיניי משהו לא ראוי. אבל לגלות מישהו שמוכר את המכתב הוא חבר בהנהלת 'יד ושם'? אין לי מילים לתאר את הדבר הזה. זו התנהגות צינית ומכוערת, ומעלה אצלי תהיות האם זה באמת בן אדם שראוי שיישב בתפקיד הזה".

 

 

המכתב, כאמור, נשאר בידיי זילברשלג: "כרגע יש לנו זמן לנסות להגיע לאיזה סוג של פשרה. זה בידיים של עורכי הדין. יש לנו עד אמצע השבוע הבא כדי לנסות לקדם את זה. זה המועד שהשופט נתן".

 

לדברי לוטן, "כל הסיפור הזה היה מעין מסע שיצאנו אליו מבלי לתכנן אותו, ובאמת לא צפיתי לאן זה יגיע. היינו אסירי תודה שעורכי דין של גרוס ושות' לקחו על עצמם בהתנדבות את התיק שלנו, כי לא היינו יכולים להתמודד לבד".

 

"עדות מצמררת לאנטישמיות לפני השואה"

עורכי הדין דוד פורר ולימור לוי המייצגים את המשפחה, מסרו כי הם "מודים לבית המשפט על הסעד המהיר שניתן בעצירת הסיפסור במכתב המהווה עדות מצמררת לאנטישמיות, כפי שחוו אותה ילדים יהודים בפולין בשנים שקדמו לשואה".

 

 

בשבוע שעבר נחשפו חמישה מכתבים בשפה העברית, שכתבו תלמידי כיתה ה' בפולין לחבריהם בארץ ישראל, ערב פרוץ השואה – ובהם תיארו את הפחד שבו חיו ילדים יהודים בשנת 1938.

 

פרסומם באתר ynet ובעמוד הפייסבוק שלו עוררו את תשומת לבו של דור עצמון, שזיהה בוודאות את אחת הכותבות: רחל מינץ, רק בת 11 - אחותה הצעירה של הסבתא-רבתא שלו - שנספתה באושוויץ זמן לא רב לאחר כתיבת המכתב.

 

מאותו הרגע ניסו בני המשפחה לענפיה השונים – גם באמצעות ראיון ב-ynet - לאתר את מי שמחזיק במכתבים, ולמנוע את מכירתם הפומבית. "המכתב הזה חייב להגיע לידי המשפחה שלי ולתת נחת לסבי ואחיו", כתב ל-ynet עצמון. בראיון לאולפן ynet סיפרה אדוה לוטן, דודתו, על מה שעלה בגורלה של קרובתם הצעירה – ועל קורות משפחתה באותם ימים אפלים.

 

"לפי מה שאנחנו יודעים מהסיפורים של אבא שלי ויתר האחים, ומהמעט שהצלחנו לגלות - כשהמלחמה פרצה אמא שלהם (סבתא שלי) הורתה לילדיה לברוח מזרחה, ונשארה בבית עם האחות הצעירה, ללה - אותה רחל. האחות הבכורה כבר הייתה אז בארץ ישראל", סיפרה. 

 

"כשאבא שלי חזר אחרי המלחמה לעיירה כדי לחפש אותן, הוא גילה שהן אכן הסתתרו תקופה מסוימת, אבל מישהו, כנראה יהודי, הלשין עליהן והסגיר אותן. סבתי ובתה הצעירה נשלחו לאושוויץ".

 

מבית המכירות דיינסטי נמסר בתגובה: "בית המכירות מזדהה לחלוטין עם תחושות המשפחה היקרה, וכגוף שאיננו הבעלים על המכתבים, אלא שלוחה מתווכת בלבד בין מוכרים (מפקידים) לקונים - עושה כל שביכולתו למנוע את מכירת המכתב ולמסרו לידי קרוביה של רחל מינץ זיכרונה לברכה".

 

"השקצים מכים אותנו וזורקים אחרינו אבנים"

התלמידים היהודים שכתבו את המכתבים, למדו בכיתה ה', בבית הספר העממי (יסודי) "תרבות" שבזווירציה, במחוז קילצה שבפולין, והם מתייחסים לאנטישמיות ההולכת וגוברת והחשש הכבד מפני הבאות. "בטח שמעתם על המאורעות בפולניה, שאנשים רעים מכים את היהודים ואין מי שיבוא לנו לעזרה", כתבה רחל מינץ. "כל היהודים בפולניה חפצים מהר לבוא לארץ ישראל".

 

 

כל המכתבים כתובים בכתב יד בכתיבה תמה ובעברית ברורה להפליא, וכולם נכתבו בחודש כסליו התרצ"ח (מתוארכים בגוף המכתבים). לא נתברר מה עלה בגורלם של הילדים הכותבים, והאם שרדו את השואה או שנספו.

 

במכתבים תיארו התלמידים את פועלם למען קק"ל באיסוף כסף וכנסים, וכן ציינו את העובדה כי בבית הספר מדברים עברית בלבד. בתוך הדברים ניכרת האנטישמיות ההולכת וגוברת כלפי יהודי פולין. כמעט כולם ציינו את ההטרדות הבלתי פוסקות מצד הלא-יהודים, ואת החשש הכבד מפני הבאות.

 

הניה יחטסון, תלמידת בית הספר, תיארה במכתבה: "בבית הספר שומעים רק עברית, אבל כשאנחנו יוצאים אז השקצים מכים אותנו וזורקים אחרינו אבנים". היא מוסיפה: "אפילו הקטנים סובלים, אבל הגדולים הרבה יותר. אני מאוד הייתי רוצה לעלות לארץ ישראל. הייתי יכולה להשיב למתנפלים. לא כמו כאן שאני מפחדת".