אמא ובת בפריז - בזכות התערבות

"אני רוצה שאת ואני נטוס יחד לפריז כמתנה לגיל 16", אמרה הילדה באחת מארוחות הערב. "יופי שאת רוצה", אמרתי. "נו, אמא, יהיה ממש כיף", היא ניסתה לרכך אותי. "את יודעת מה? תשיגי 1,000 שקלים בעבודה ואני סוגרת לנו טיסה".

שלא תבינו לא נכון, אני רחוקה מלהיות אמא קלילה וזורמת, וגם לא מהאנשים שמוצאים טיסות בכלום כסף וקופצים לחו"ל, פשוט באותה תקופה היו הרבה שיחות בבית על העניין הזה של עצמאות והבנה של משמעות הכסף. בכל פעם שאמרנו לה לחפש עבודה, קיבלנו את אותה תשובה - "אף אחד לא מקבל אותי כי אני עוד לא בת 16".

לכתבות נוספות - היכנסו לפייסבוק הורים של ynet

אמרתי שאפשר לעשות בייביסיטר או שיעורים פרטיים, אבל נעניתי בגילגולי עיניים וגם תזכורת שיש צופים, שיעורים, חברות, ספורט והחיים עצמם (כלומר נטפליקס אבל היא ידעה שעדיף לא להזכיר את זה). אפילו חטאתי במשפטים כמו - "כשאני הייתי בגילך", אבל שום דבר לא עזר, ואז נזרק המשפט "תשיגי 1,000 שקלים בעבודה".   

באורח פלא (או שלא) היא מצאה עבודה אחרי שבוע והתחילה לאסוף את הכסף בהתלהבות. סבתא שלה ניסתה לעזור אבל הבהרתי שכל שקל צריך להיכנס למעטפה רק בזכות עבודה. רציתי שתבין מה זה להשיג משהו שחשוב לה בלי שום עזרה. בלי לבקש מאמא, אבא, סבא או סבתא, כי הילדים האלו שרגילים שהכול כל כך נוח ופשוט צריכים להבין שלהשיג דברים לבד זה אולי קצת פחות נוח אבל הרבה יותר מספק. כמובן שלא אמרתי לה את כל זה כי ידעתי שגם את התובנה הזו היא תלמד דרך ההתערבות שלנו שנוצרה במקרה.

היא שמרה על הכסף שלה מכל משמר ופתאום הבינה שאפשר להזמין חברות הביתה ולא לרוץ בכל הזדמנות לשבת בבית קפה. הראתה לי בכל פעם כמה כסף כבר הצטבר לה, כדי שחלילה לא אשכח את ההבטחה שלי, וביום שבאה עם המעטפה שבתוכה היו 1,000 השקלים, היה לה את החיוך הכי גדול שראיתי אצלה מזה הרבה מאוד זמן.

בשבוע שעבר טסנו לחופשה של ארבעה ימים לחגוג את יום ההולדת שלה. היא הייתה כל כך גאה בעצמה שסיפרה לכולם על ההסכם שלנו, ואמרה לי בדרך לשדה התעופה - "אמא, נכון לא האמנת שאצליח?" הודיתי שהייתי די סקפטית ולא באמת חשבתי שזה יקרה, אבל הנה הגענו לעיר הפחמימות.

מוותרות על האטרקציות (צילום: אלבום פרטי)

היא לקחה את הטלפון והובילה אותנו בהצלחה לכל מקום בעזרת google maps ושלטה במטרו, כאילו זה הדבר הכי טבעי בעולם. בהתחלה עוד בדקתי אותה כדי לוודא שאנחנו בכיוון הנכון אבל מהר מאוד שיחררתי. אמרתי שחבל שלא נתנו לה להוביל בחופשות המשפחתיות שלנו ובכלל שאני צריכה לסמוך עליה יותר, וראיתי איך היא מזדקפת מגאווה עוד קצת.    

החלטנו מראש שאנחנו לא עומדות בתורים ולא נכנסות לכל האטרקציות התיירותיות כי מטרת הטיול היא להיות ביחד, אז גם להסתובב ברחובות, לעצור בבית קפה ולשבת במסעדות יעשו מבחינתנו את העבודה. כל תמונה שקצת נראתה תיירותית נפסלה על הסף. "אבל אנחנו תיירות", אמרתי והבנתי שאני נשמעת בת 200, אז כן הצטלמנו ליד האייפל ושער הניצחון אבל חלילה לא העלינו את התמונות לאינסטגרם.

כל הבנות באותה מידה

אחד מהיעדים שהיה בלו"ז של החופשה שלנו הוא Brandy Melville - רשת של בגדים לנערות שלא הייתי טורחת לספר לכם עליה, אילולא הרגשתי שאני במחקר אנתרופולוגי. אני מכירה את הרשת טוב כי בכל יעד שהגעתי אליו באירופה בשנים האחרונות התבקשתי לקנות משם כמה פריטי לבוש.

מדובר בעיצובי בייסיק, והצבעים השולטים בחנות הם לבן, אפור, כחול כהה ושחור. כל הבגדים הם במידה אחת (one size) והחנות מלאה במתבגרות מכל העולם. היא לא נמצאת באחד מהרחובות הראשיים, כלומר מגיעים אליה במיוחד. בפריז יש שני סניפים וליתר ביטחון בדקנו את שניהם כדי שחלילה לא נפספס איזו חולצה חלקה.    

היתרון הגדול של החנות הוא שיש בה ספה מפנקת להורים כמוני שכבר לא יכולים לעמוד על הרגליים. כשיצאנו משם שאלתי את הבת שלי אם היא לא חושבת שיש משהו בעייתי בכך שיש רק מידה אחת ולא כולן יכולות לקנות שם. היא חשבה קצת ואמרה "איזה מזל שאני במידה". שאלתי - "ומה עם בנות מלאות?" היא הסבירה שהבגדים מתרחבים ושהכול בסדר.

צילום "ספונטני" עם השופינג מאתמול(צילום: אלבום פרטי)

יומיים אחרי הגענו לסניף השני, והפעם מצאתי ספסל בתא ההלבשה. בזמן שהמתבגרת שלי מדדה 20 חולצות שנראות אותו הדבר, היה לי זמן להסתכל על שלוש נערות צרפתיות שמדדו בגדים. שתיים מהן היו במידה שכל הבגדים עולים עליהן והשלישית הייתה נערה מלאה.

כל בגד שהיא מדדה היה צמוד מדי, ולמרות שאני לא דוברת צרפתית הצלחתי להבין איך הן מנסות לעודד אותה ולהסביר לה שזה יפה עליה. רציתי לומר להן שיש עוד המון חנויות בפריז ולא חייבים לקנות כאן אבל הצלחתי אפילו להצחיק את עצמי. חשבתי על זה שבעצם לא התקדמנו בכלום כי מפמפמים לדור הצעיר בכל הזדמנות שיאהבו את עצמם כמו שהם, ואז שמים להם מראה ענקית מול הפרצוף עם מידות לא הגיוניות.  

יצאנו מהחנות עם עוד איזה חולצה "מושלמת" או "סתמית", תלוי את מי אתם שואלים, והבנתי סופית שגיל ההתבגרות הוא באמת מאתגר. בני הנוער מנסים בכל דרך להרגיש מיוחדים אבל רוצים להיות כמו כולם, מצטלמים 300 פעמים וחושבים איזו תמונה תראה הכי פחות מתאמצת, לא זזים בלי הטלפון, מטיילים בחו"ל ולמרות כל היופי מתגעגעים לסדרה שעוד לא סיימו בארץ.

אוכלות ומדברות (צילום: אלבום פרטי)

בדרך חזרה לארץ היא אמרה לי שאלו ה-1,000 שקלים הכי שווים שהיא הרוויחה בחיים. אומנם הם הראשונים, אבל לא ניכנס לקטנות. היא ניצחה בהתערבות שלנו אבל אני זו שהרוויחה. למרות שיש לנו קשר חזק וטוב מהיום שנולדה וחשבתי שאני יודעת עליה הכול, גילתי שתמיד אפשר להעמיק את הקשר.

השיחות שלנו היו אחרות. דיברנו על חלומות ופחדים וחברויות וכל דבר שעניין אותנו, כי עם כל הכבוד לזמן איכות בבית ושיחות במטבח, יש משהו בביחד הזה, אחת על אחת, 24/7, שעושה קסמים. זה בכלל לא משנה אם זה ליד הלובר או כל מקום אחר - המרחק מהשגרה עושה את שלו. אוהבת אותך גיל ההתבגרות, סתם לכלכו עליך.

הכותבת היא אם לשתי בנות ועורכת ערוץ ההורים