תשע שעות בגיא צלמוות
"צרחות, חרחורי גסיסה, חושך, חנק, אוויר דחוס, גושי אבנים שממשיכים ליפול, צעקות לעזרה, בכי, דם על ראשי, כולי קבור ללא יכולת תזוזה, גופי לכוד". השער שלי - פרויקט מיוחד: דובי איכנולד חוזר לאסון צור, שגבה את חייהם של 76 חיילים ומלווה אותו עד היום
גם היום, 37 שנים לאחר האירוע, כשאני מתבונן בתמונת בניין המפקדה בצור שקרס אל תהום הנשייה, אני מתאבן.
צמרמורת עוברת בי והדי הפיצוץ מהדהדים בראשי. אני מביט בעיתון, הכותרת עוד מציינת שביב של תקווה, שהתפוגגה ביממה שאחריה. 76 חיילי צה"ל מצאו את מותם בתל ההריסות שבתמונה. מה שייקרא לימים אסון צור, אסון שגבה את המחיר הגבוה ביותר שצה"ל שילם מעודו.
הבוקר שאחרי אסון צור, מתוך ארכיון "ידיעות אחרונות"
עוד בפרויקט "השער שלי":
ישנם אירועים בחיים של פרט וגם של מדינה, שהם רבי עוצמה ורבי משמעות עד שהם ניתקים מהזרימה הרגילה של הזמן, ואנחנו נשארים איתם במין הווה מתמיד. אסון צור הוא כזה. גם אם הנפש מבקשת לטמון את הזיכרונות במעמקי בור הזמן, הגוף לא שוכח.
במסגרת שירות מילואים הייתי מפקד מצ"ח צור. באחד הימים הראשונים חזרתי מפעילות וטיפסתי במדרגות לקומה החמישית שם שהינו. בגרם המדרגות של בניין המפקדה ראיתי ארבע גברים לבנונים מבוגרים, לבושים בהידור, נוטפי זיעה, סוחבים על גבם במעלה המדרגות את ארגז הקרח היחידתי הכבד.
גערתי בחיילים על חוסר האנושיות והסבריהם לא הניחו את דעתי. אני זוכר שחשבתי לעצמי מחשבות פילוסופיות על התהליך שעוברים אנשים טובים כאשר הם הופכים, גם שלא מרצונם, לחיילים ששולטים על חייהם של אחרים. ירדנו להחליף אותם ומהקומה הרביעית העלינו את ארגז הקרח לבד לקומה שבה שהינו, הקומה החמישית. ואל ארגז הקרח עוד נחזור.
תשע שעות הייתי קבור בגיא צלמוות, צרחות, חרחורי גסיסה, חושך, חנק, אוויר דחוס, גושי אבנים שממשיכים ליפול, צעקות לעזרה, בכי, דם על ראשי, כולי קבור ללא יכולת תזוזה, גופי לכוד. אז איך שרדתי?
אותו ארגז קרח שהועלה על גבם של הלבנונים הקשישים לקומה החמישית, כנראה נפל עליי והותיר חלל קטן שאיפשר לי לנשום במשך תשע השעות הארוכות עד להצלתי, ואף בלם את גשם החצץ, קורות הבטון, והתקרה הקורסת.
אסון צור מלווה אותי יום-יום, אבל אני לא חי בצילו. 76 חללי צה"ל רקומים עמוק בנרטיב של חיי. מעולם לא הירהרתי למה אני. למדתי על שבירות החיים ועל משמעותם.
לפנייה לכתב/ת 
דובי איכנולד
מומלצים
