אמא, אל תדברי איתי באמהרית

<< הכול על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות . היכנסו >>     

בבית הספר היסודי גיליתי ששפה זה כוח - ילדה מהכיתה הייתה יכולה לזרוק הערה שנונה מבלי שהמורה תבין, וכל הילדות האחרות היו מתגלגלות מצחוק. כשהילדות בכיתה שאלו אותי אם אני מבינה אמהרית, עניתי שכן. שיקרתי, והשונות הילכה עליי אימים. ומסתבר שלא הייתי לבד בסיפור.

"לא יכולה לנהל שיחה שלמה באמהרית"

משיחות שערכתי עם חבריי, אתיופים ילידי הארץ, ניתן להבחין כי השליטה בשפה האמהרית היא ממש לא נחלת הכלל. "אני יודעת להגיד כמה משפטים באמהרית, אבל לא יכולה לנהל שיחה", מספרת לי רחל דסטה, חברה קרובה ועובדת סוציאלית במקצועה. את שירה "סליחה אמא אתיופיה" חותמת אמנית השירה המדוברת אורית טשומה במילים "אתיופיה סליחה/ כמעט שכחתי להשאיר לך מקום/ תני לי לכתוב לך במקום". "אמא אתיופיה" היא השפה, התרבות והמסורת שהיא לומדת להכיר מחדש.

בעקבות הכנס החמישי של פורום דב לאוטמן למדיניות החינוך שהתקיים אתמול (ג'), ועסק בשפה ובמשמעויותיה לגבי זהות, חיבור בין קהילות והגשרים או החסמים שהיא עשויה לייצר, התראיין ד"ר אנבסה טפרה, מרצה לבלשנות באוניברסיטת תל אביב ומפקח לכללי ללימוד אמהרית, כדי להבין מה איבדנו – ואם נוכל להשיב את מה שאבד.

לשכוח כדי להיטמע

"הדבר החשוב ביותר שצריך להבין הוא ששפת האם היא הדי.אן.איי שלך. צריך לשים את זה על השולחן: אני ואת שונים, הן במראה שלנו והן בשפה שלנו. לכן החשיבות של ידיעת השפה היא קריטית לבניית הדימוי העצמי, להבנת המהות שלך כבן אדם", אומר החוקר. "רק אם אתה מכבד את השפה והתרבות, יכבדו אותך".

ד"ר אנבסה טפרה(באדיבות המצולם)

לני מילוא, מנהלת פורום דב לאוטמן, מחזקת: "אנו עדים לתופעה של קושי מסוים. קשה לנו לשמוע שפות אחרות, שפות שאנחנו לא מכירים כמו רוסית או אמהרית צורמות לנו", היא מסבירה.

ההורים אשמים?

קראו עוד בערוץ היהדות : 

• רבנים בכירים נגד עבריין המין: "לא לארח אותו בחופשות מהכלא"
• "מה שעושים בשב"כ לפצצה מתקתקת – צריך לעשות גם לבעלים מעגנים "/ y+
• בחן את עצמך: האם אתה (תלמיד) חכם מילד בן 6?
  

עוד הוא מוסיף: "עברית מדוברת בקושי על ידי 9-7 מיליון איש, רוסית? יותר מ-140 מיליון רק ברוסיה עצמה. זה מעניין שילדים שנולדו פה, ואפילו הולכים לגן, עדיין מדברים בשפת האם עם הסבתא. הם יודעים שהעברית לא תברח. אז זו לא רק מלחמה להיטמע, זה גם המנטליות של ההורים עצמם".

לטעמו, העולים שהגיעו לישראל מאתיופיה רצו להיטמע ובמהירות – ככל מהגר. "לפעמים היו כועסים עליי כי ניסיתי לפתוח בשיחה באמהרית, היו מדברים איתי בעברית שבורה וקלוקלת, ושאלו בתימהון אמיתי 'למה אתה מדבר באמהרית בישראל?'. רצון זה הוביל גם לתרגול העברית עם הילדים בבתים, וככה האמהרית דעכה לאיטה", הוא מוסיף בנימה ביקורתית. 

קהילה מבודדת ומרוחקת

רוב יהודי אתיופיה גרו ביישובים חקלאיים. חלק קטן מהם גרו בערים. היהודים שגרו בכפרים היו חקלאים עובדי אדמה וגידלו חיות משק. היו ביניהם שעסקו במלאכות כפיים כמו אריגה, קדרות או ייצור ותיקון של כלי ברזל וכלי נשק. מגיל צעיר, ילדים רבים היו רועים את עדרי הצאן והבקר, יוצאים לשדות ולומדים לעזור לגברים בעבודתם. מכאן, שההשכלה שנרכשה לא הייתה דרך ספסל הלימודים.

כפר ה-"פלאשים", אתיופיה(shutterstock)

ד"ר טפרה מספר כי אמונתם העזה של היהודים והכיסופים לירושלים גרמו להם להאמין שזמנם על אדמת אתיופיה קצוב: "הבית האמיתי היה ירושלים. צריך להבין שהייתה עצמאות והיה חופש בכפרים הללו, אבל יחד איתם הגיעו הבידוד החברתי, הריחוק וחוסר הנגישות למשאבים. היהודים באתיופיה, שנקראו גם פלאשה (זרים - א"מ), ציפו להתאחד עם אחיהם בישראל. כשראו חסידה עוברת מעל לבתים, היו מברכים אותה בברכת "לשנה הבאה בירושלים הבנויה".

אירופה היא לא המרכז

הבלשן מסביר כי בעולם יש למעלה מ-6,500 משפחות שפתיות, ששייכות ל-14 משפחות גדולות. אחת המשפחות נקראת האפרו-אסייתית, ולה שש תת-משפחות: שמיות, חמתיות-כושתיות, אומוטיות, שפות הברבר המדוברות בצפון אפריקה, מצרית עתיקה לא מדוברת ו"צ'אביק" - תת משפחה שמדוברת במרכז אפריקה ובמערבה.

למעלה מ-80 שפות שונות קיימות באתיופיה(shutterstock)

מתוך שש תת-המשפחות של המשפחה האפרו-אסייתית מדוברות באתיופיה שלוש תת-משפחות: השמית, החמתית-כושתית והאומוטית. "באתיופיה מדוברות יותר מ-80 שפות שונות, ורובן ממשפחת החמתיות (שקיבלה את שמה מחם המקראי, בנו של נח - א"מ). השפות השמיות הן האמהרית, הטיגרית, געז, אורגה, חרג ועוד".

לדבריו, התפיסה המקובלת בחוגי הבלשנות הייתה כי השפות השמיות יצאו מאתיופיה ולא נכנסו אליה, אך מחקרים חדשים גילו בדיוק את ההיפך.

השפה האמהרית מדוברת על ידי לא פחות מ-30 מיליון אנשים באתיופיה כשפת אם. 7 מיליון משתמשים בה כשפה שנייה. "רק באתיופיה עצמה מדוברות יותר מ-12 שפות שמיות. זה פלא. אין מדינה בעולם שמדוברות בה כל כך הרבה שפות שמיות", אומר ד"ר טפרה.

חם, לא כוש

לדברי ד"ר טפרה, אמהרית שייכת למשפחה החמתית: "בשפה הבלשנית הן נקראות כושיות, אך אני לא משתמש בכוונה בכינוי הזה עקב הקונוטציה השלילית למילה", הוא מסביר.

גם צורת הפועל האמהרית היא שמית מובהקת, ודומה מאוד לצורת הפועל העברי. "השפות השמיות הקלאסיות שבאמת מדוברות הן עברית, ערבית ואולי בודדים מדברים ארמית. הגעז (שפת הקודש באתיופיה) היא בעלת קרבה לשפות השמיות הקלאסיות. לדוגמה, הספר חנוך א' (ספר חיצוני לתנ"ך הנקרא גם "חנוך החבשי" - א"מ) נמצא כתוב בשפת הגעז", הוא מגלה.

שפת הגעֵז (ግዕዝ) היא שפה שמית עתיקה שרווחה בצפון קרן אפריקה, ושימשה כשפה הרשמית באימפריה האקסומית של הקיסרות האתיופית. השפה חדלה לשמש כלשון דיבור בראשית האלף השני, והוחלפה בהדרגה על ידי האמהרית כשפת האימפריה האתיופית, למן המאה ה-13 ועד לעליית שושלת הקיסרים האמהריים מהשושלת הסולומונית. כיום השפה היא בשימוש ליטורגי-פולחני בלבד, ומשמשת את הכנסייה האתיופית, את הכנסייה האריתריאית ואת ביתא ישראל, דהיינו יהודי אתיופיה. 

"שפת גְעֵז היא לא רק לשון קודש של הקייסים הזקנים שלנו", אומר ד"ר טפרה, "היא בעצם תעודת הזהות שלנו להיסטוריה עצומה, שעוד ידובר ויסופר עליה. הכי חשוב זה לא לאכול את מה שמספרים לכם על היהדות שלכם. לכן על כולנו לנצור ולהנציח את שפת הגעז, ובכלל את המורשת המפוארת שלנו, לדורות הבאים", אומר החוקר.

דברו אמהרית בכל הזדמנות

כשנשאל ד"ר טפרה איזה מקום תופסת השפה האמהרית בחייו, הוא משיב כי "האמהרית נוכחת ביומיום שלי, בשיחות עם אשתי, בפגישות עם חברים. אני גם אחראי ללימודי אמהרית בארץ, אז זו גם העבודה שלי. כשיש הזדמנויות ואני פוגש חברים מאתיופיה, אני מדבר איתם באמהרית עשירה", אומר הבלשן ומסייג: "לא תמיד אני מצליח. יש תופעה של לברוח מהאמהרית. אבל אני מתעקש, ולאט-לאט האנשים חוזרים", הוא מוסיף.

האמהרית נוכחת(shutterstock)

ד"ר טפרה הוא המפקח הראשי על לימוד השפה מאז 2002. הוא בלשן' ומשמש גם מרצה לשפות שמיות באוניברסיטת תל אביב. בנוסף כתב ספרים על חקר השפות המדוברות באתיופיה, ספר דקדוק אמהרי באנגלית ומילון עברי-אמהרי מצויר לילדים. הוא נוסע מדי פעם לאתיופיה, ומביא איתו ספרי דקדוק ושפה עדכניים ככל שניתן.

"יש צורך בשימור השפה האמהרית כי היא הזהות שלנו, אבל מעבר לכך – תמיד היה קשר אחדות מאוד חזק בין ישראל לאתיופיה. אנשים לא יודעים את זה. כשהייתי עולה חדש סיפרתי על כך למורה באולפן, והיא צעקה 'מה פתאום האתיופים אוהבים אותנו? הם גויים!', אבל זו בורות", הוא אומר, ואנחנו צוחקים צחוק קצר, מבין עניין.

להיות חופשי בארצנו

גורם נוסף שד"ר טפרה מבקש להניח על השולחן הוא "חובת ההוכחה" האתיופית. "עולה מצרפת או מרוסיה ייטמע בישראל תוך שלושה חודשים במקסימום, בזמן שיוצאי אתיופיה ילידי ישראל עוד נאבקים על מקומם, ואיתם קהילה שלמה, כבר יותר מ-40 שנה. המחשבה בהתחלה הייתה ש'אם נזרוק את התרבות ונלמד עברית, אז הוותיקים יקבלו אותנו בזרועות פתוחות'. זה לא קרה. הינה, את רואה את ההשפלות וההפגנות בקיץ, פרשות הדם, והיריעה קצרה מלהכיל", הוא אומר.

כשנשאל מדוע אתיופים בארה"ב מצליחים להשריש את השפה בילדיהם, מקימים פרויקטים לשימור השפה בארה"ב ואף משרבבים משפטים ללקסיקון האמריקני, ואילו יהודים ישראלים לא, הוא פוסק כי יש שוני משמעותי בין שתי הקבוצות.

"אתיופים אמריקנים היו הקרם דה-לה-קרם באתיופיה. לאליטה שהלכה ללמוד בבית הספר והוציאה ויזה היה דימוי מאוד גבוה על עצמה ועל אתיופיה. האתיופים שם מגדירים את עצמם ראשית כאתיופים, ורק אחרי זה כאמריקנים", הוא מסביר. "צריך להבין שמי שעלה לישראל עשה זאת מתוך ציונות ואהבת הארץ. רצו להתחבר לאחים היהודים. השייכות תמיד הייתה עם האדמה ועם השפה העברית, שפת הקודש", מוסיף החוקר.

זה מתחיל מטיול שורשים

ולמרות הכול, ד"ר טפרה מפתח אופטימיות זהירה: "בשנים האחרונות יש חזרה לשורשים. אני גר בחדרה, יש שם הורים שרוצים ללמד את השפה האמהרית, הילדים פתאום רוצים ללמוד, בני הדור השני והשלישי. יש בחור שאני מכיר, צלם, שהחליט יום אחד שהוא לומד אמהרית – ויהי מה. הוא פתח קורס ללימוד אמהרית שנע בכל הארץ. כשהוא פוגש אותי, הוא ממש מתעקש לשוחח רק באמהרית. אבל אין הרבה כמוהו", מוסיף המרצה.

אדיס אבבה, בירת אתיופיה(צילום: shutterstock)

ד"ר טפרה סבור כי "זה מתחיל מטיול שורשים של יליד הארץ לאתיופיה: הוא עובר דרך אדיס אבבה, בירתה של אתיופיה, ורואה עיר תוססת. הוא כנראה ציפה לראות דימויים של עוני וקושי, דימויים שכולנו מכירים, אבל לא. להיפך. המטייל נהנה ממה שיש למקום להציע לו. יש יתרונות וחסרונות, אבל עם החסרונות האלו הוא מוכן לחיות".

כיום, יזמים צעירים שמעוניינים להיכנס לשוק העבודה של אתיופיה מבינים שבלי שפת הוריהם, סיכויים להצליח קטנים במידה ניכרת. "הצעירים הללו מבינים את החשיבות של השפה גם בגלל האלמנט העסקי. אתיופיה היא שוק ענק של 100 מיליון תושבים, זה פתח להזדמנות, אז כיום יש צעירים שפתחו מסעדות באתיופיה, שמעתי שאפילו מוכרים פיתות ישראליות", אומר ד"ר טפרה, וגאווה לא מוסתרת משתרבבת לקולו.

אמהרית לכל דורש

אהבתו של ד"ר טפרה לשפה האמהרית ניכרת בכל משפט. גם תלמידיו מודעים לכך, ואחד הסטודנטים שלו שאינו בן הקהילה החליט לפתוח קורסים ללימוד אמהרית בהשראת המרצה, עבור כל מי שחפץ לרכוש אותה. "מאיפה הסקרנות שלו לאמהרית צמחה? הוא גדל בשכונה שבה היו הרבה יוצאי אתיופיה. החברים שלו היו ישראלים ממוצא אתיופי, הוא טייל באתיופיה וכיום הוא נשוי לבחורה מקסימה מהקהילה. הסטודנט עבד כמורה לאנגלית ואז החליט שהוא מלמד אמהרית, ולשיעורים שלו הגיעו גם לא-אתיופים. זה משך המון עניין", הוא מספר.

שהוא נשאל איך ניתן לעורר אהבה לשפה בקרב צעירים אתיופים שלא חשופים להיסטוריה או לתרבות, ומתמודדים עם תסביך זהות שבו הם "לא מספיק אתיופים אך גם לא מספיק ישראלים". "אני יודע שזה מורכב. אומרים לי שזו מלחמה אבודה, אבל אני לא חושב שצריך לוותר", הוא מתעקש.

לדעתו, מה שאפשר לעשות הוא לעורר את סקרנותם באמצעות הקרנת סרטים על אתיופיה וההיסטוריה שלה, לחשוף את הילדים לשפה העשירה, ולעודד אירועים שבהם ינאמו אנשים שגאים בתרבות שלהם ויש להם מה לתרום. "הניצחון הזה יהיה לא רק קהילתי – כל המדינה תרוויח מזה", הוא אומר.

חיים משותפים - የጋራሕይወት

לני מילוא, מנהלת פורום דב לאוטמן למדיניות החינוךף המשמש במה מרכזית להעלאת ערכים דמוקרטיים לסדר היום הציבורי, מוסיפה: "בכנס בחרנו להתמקד בנושא השפות, כי אנו מאמינים שלמילים ולשפה אפשרות לתקשורת טובה, חיבור בין אנשים ולקידום יחסים אזרחיים טובים בין הקבוצות השונות בחברה בישראל".

לני מילוא(צילום: ענבל מרמרי )

לדבריה, הכרה בכך שהשפה של הקהילות המגוונות בחברה בישראל מאפשרת להן לשמור על תרבותן ועל זהותן, ולתקשר עם בני הדור השלישי שלהן, תסייע לנו להיפתח ולקבל בסובלנות את מי ששונה מאיתנו, מתוך תפיסה כי שפה

אחרת היא זכות ומשאב בעל השפעה לכל הצדדים".