כשהילד חוזר הביתה עם דמעות בעיניים
"אני מתיישבת לידו ומשתדלת שלא לדבר כי כמעט כל דבר שאומר לא יתרום לו דבר. אולי אגנוב ממנו חיבוק ונשיקה שהרבה פעמים יובילו למפל הנסתר של הדמעות". שלומית בן ג'ויה על היכולת להקשיב לילדים מבלי לתת עצות
"איך היה לך היום, חמוד?". הוא מסתכל עליי בגוף נעלב, שוקל אם לשתף. אני כבר רואה שזה גדול עליו והצונמי תכף מגיע, ואכן הוא כבר כאן. "חרא! יום חרא!" הוא מצליף בי ומורח את החי"ת כדי להסיר ספק במהימנות דבריו, במקרה שהיה לי אחד.
בכל יום לא טוב אחר הוא היה מסתפק ב"לא כיף". אני רואה שהדמעות מתחילות לנזול בלי שליטה, הקול משתנק והילד במצב העלבות שיא. מצב שישר מעורר את הלביאה שבי לדריכות שיא. כל פעם מדהים אותי מחדש איך שכשהצצתי עליו מבעד לחלון, שניה לפני שהוא נכנס הביתה, לא יכולתי לזהות שום דבר ממה שעתיד לקרות כאן מספר דקות אחר כך.
שום דבר משפת הגוף שלו לא אמר לי - "כנסי לממ"ד, ורצוי עם שכפ"צ והרבה סבלנות", לא הכיף שהוא נתן לחבר שיורד איתו בתחנה הצמודה לבית, ולא קבלת הפנים החמה לכלבה שקפצה עליו. איזה מזל שזה היום היחיד שלנו השבוע שהוא מקדים בשעה את אחיו ואחותו, ככה שיש לנו שעה שלמה לדסקס את העניין בחופשיות.
לקצר תהליכים
פעם, כשהייתי קטנה באימהות שלי, הייתי ישר מתחילה לתשאל בהמון שאלות, ומפתחת הזדהות שיא עם הילדים שלי. בתור המבוגר האחראי, גם הייתי עוצרת אותם באמצע ומציעה להם זוויות הסתכלות שונות על העניין. בכל זאת, הם יושבים עם אדם שכבר מבין דבר אחד או שניים על החיים, אז למה לא לקצר להם את הדרך ישר אל התובנות? מה שנקרא - מה שאתם חוויתם אני כבר עשיתי ברוורס, או משהו כזה.
יש בי חוש צדקנות מעצבן, ומה לעשות, אני לא מאמינה שתמיד הילד שלי צודק (מה זה צדק בכלל?). פעם היה לי חשוב מאד להבהיר לו את זה באותו הרגע, ובכלל היה לי דחוף שיבין ומהר, והכי חשוב שירגע כי למה לבכות? לא חבל? הרי הבכי הוא הצד של הצער ואנחנו בעד השמחה, לא? אז יאללה, נדבר על הדברים, נפתח תובנות משותפות ששייכות לי, וקדימה אל האושר.
משפטים שכדאי לומר לילדים לפחות פעם בשבוע:
הדרך מפה אל התפרצות הר הגעש הוולקנית שחוויתי כמה פעמים מול הילדים שלי הייתה קצרה מאוד, בדגש על הבת שלי, שאצלה הדברים תמיד יותר רגשיים, ויותר עמוקים ויותר נקודה. נדמה היה שכל משפט שאמרתי, שבא להראות, למשל, איך הרגיש הילד השני באותה הסיטואציה, רק הוסיף שמן למדורה. הבכי היה מתעצם, והילד שלי היה בתחושה שאני פשוט לא מבינה. "לא היית שם, אז את לא מבינה!" - ליתר דיוק. אאוץ', כואב. כי איך אני שמקדישה את כולי לילד, בסוף נתפסת בעיניו כ"לא מבינה"?
רגעי נחמה
אני מסתכלת עליו, על הבחור הצעיר בן התשע שעד עכשיו החזיק פאסון מול כל הילדים בכיתה, ורואה את הרגישות האינסופית שנוזלת ממנו. רגע של אמת. אין הרבה כאלה בחיים. עם השנים למדתי להעריך את הרגעים האלה, כשהקליפה עדיין רכה, ואפשר להציץ ביתר קלות ישר אל תוך הלב.
אני מקרבת אליו כיסא, ומתיישבת לידו. ממש משתדלת שלא לדבר כי כמעט כל דבר שאומר לא באמת יתרום לו דבר. אולי אגנוב ממנו חיבוק ונשיקה שהרבה פעמים יובילו למפל הנסתר של הדמעות, אלו שלא ירדו בפעם הראשונה כשדיבר, ושמקור הנביעה שלהם הוא לא העלבון, אלא הנחמה שהתנחם בי כשחיבקתי אותו. אלה הרגעים שלא רק הראש מבין, אלא גם הגוף יודע - "אמא כאן".
כשאני רואה שהוא צריך, אני מוסיפה שאלת דירבון כמו - "אתה רוצה לספר לי מה היה?" ולרוב זה עובד, השעה הקרובה מתמלאת בסיפור לפרטי פרטים על מה היה, איך הגיב וממה נעלב. ככה היה גם הפעם, שעה שלמה שהסתיימה בשני משפטים שלי וכל השאר שלו. שעה שלמה של הקשבה, שהייתה חסרה לי בתחילת הדרך כאמא.
על שפת הגוף שלו אפשר כבר היה לראות שהקתרזיס מאחוריו. הוא נינוח ורגוע, והלב שלו חזר לדבר בקצב רגיל ובלי דמעות בכלל. הוא כבר בעניינים אחרים לגמרי ואני מרוצה מהתוצאה ואפילו קצת מעצמי, שהצלחתי להקשיב, בלי לייעץ, בלי לשפוט וכמעט בלי לדבר.
לטורים הקודמים:
"אולי טעיתי כשנשארתי עם הילדים בבית"
הגשמה והתפתחות - לא רק בזכות הקריירה
עוד יהיו הרבה הזדמנויות לדבר, אני אומרת לעצמי, לא חייב עכשיו. לפעמים גם לא חייב בכלל. כבר שמעתי בקול שלו את האסימונים נופלים בחלק מהדברים. ואלו שלא נפלו, סביר שיפלו בעתיד גם בלי שאפיל לו אותם בעצמי.
הוא סיים לאכול, לקח את הנייד והלך אל החדר. באמצע הדרך עצר, פנה אליי בחזרה ואמר: "אמא, כיף לי שהקשבת לי ולא נתת לי עצות". שוב הוא הצליח להפתיע אותי.
הַפָּנִים הַשְּׁקֵטוֹת שֶׁל הַמִּילָּה אָהֲבָה/ שְׁלוֹמִית בֶּן-ג'ויה
כְּשֶׁיַּלְדִּי נִכְנַס הַבַּיְתָה קָשֶׁה לִי לִרְאוֹת
אֶת מָה שֶׁעָבַר עָלָיו בְּמֶשֶׁךְ שָׁעוֹת
אֵיךְ הֶחֱזִיק אֶת הָעֶלְבּוֹן קָרוֹב אֵל הַלֵּב
כִּי מַכְאִיב לְהַרְאוֹת אֶת מָה שֶׁכּוֹאֵב
כְּבָר חָשׁוּב לוֹ מְאֹד לְהַחֲזִיק ת'פאסון
הוּא בֵּן תְּשַׁע הַיֶּלֶד, כְּבָר לֹא פספוסון.
אֵיךְ בְּרֶגַע אֶחָד כְּשֶׁנִּפְתַּחְתָּ הַדֶּלֶת
הוּא חוֹזֵר לְעַצְמוֹ, הוּא חוֹזֵר לִהְיוֹת יֶלֶד
וְשֶׁטַּף גָּדוֹל שֶׁל דְּמָעוֹת לוֹ זוֹרֵם
נֶאֱסָפוֹת אַל נָהָר לְבָבִי הַהוֹלֵם
כִּי סוֹף סוֹף הִגִּיעַ הָרֶגַע הָזָה
שֶׁהוּא יָכוֹל לְשַׁחְרֵר, לֹא לִהְיוֹת מִתְחַזֶּה.
וְנִדְמֶה שֶׁהוּא רוֹצֶה רַק רֶגַע אֶחָד
רֶגַע בּוֹדֵד שֶׁלֹּא יַרְגִּישׁ בּוֹ לַבַּד
לֹא עֵצָה, לֹא דֵּיעָה, לֹא מִשְׁפָּט אוֹ שִׁיפּוּט
לֹא שֶׁאוֹמֵר לוֹ אִם עָשָׂה דְּבַר טָעוּת
רֶגַע אֶחָד מִצִּידִּי שֶׁל שְׁתִיקָה
רָצוּי לֹא קְצָרָה אֶלָּא כָּזוֹ אֲרוּכָּה
קוֹרְאִים לָרֶגַע הָזָה הַקְשָׁבָה
הַפָּנִים הַשְּׁקֵטוֹת שֶׁל הַמִּילָּה אָהֲבָה
הכותבת היא אם לשלושה ילדים (14, 11 ו-9)
לפנייה לכתב/ת 
