שתף קטע נבחר
 

סגולה ולא פגם: על מנהיגים מגמגמים

בבעתה ובהשתאות התבוננתי השבוע בראש הממשלה נתניהו מחקה את בני גנץ הכמו-מגמגם. משה בוודאי פגש אנשים שהצביעו עליו והתפקעו מצחוק. אנו לומדות שגמגום הוא יכולת, הוא הישג, הוא הודאה במוגבלות, בפחד, בהתרגשות, באנושיות שלנו. בני גנץ יכול לגמגם - כך גם משה

הוא שכח מה זה להיות יהודי

בבעתה ובהשתאות התבוננתי השבוע בראש הממשלה מחקה את בני גנץ הכמו-מגמגם. "זה אנחנו או אהההה... אההההה". בפינה מאובקת של נשמתו הוא שכח את החמלה - אבל הוא גם שכח מה זה להיות יהודי. שהרי את נאום הגמגום הוא נשא בזחיחות, בשבוע שבין פרשות "שמות" ל"וארא" - שתי הפרשות בהן חשף משה את קשיי הדיבור שלו וזכה לתמיכה האלוהית.

 


 

<< הכול על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות. היכנסו  >>

  

"לֹא אִישׁ דְּבָרִים אָנֹכִי גַּם מִתְּמוֹל גַּם מִשִּׁלְשֹׁם גַּם מֵאָז דַּבֶּרְךָ אֶל עַבְדֶּךָ כִּי כְבַד פֶּה וּכְבַד לָשׁוֹן אָנֹכִי", טוען בדאגה משה של פרשת "שמות", ואלוהים משיב לו באהבה וביושר: "מִי שָׂם פֶּה לָאָדָם אוֹ מִי יָשׂוּם אִלֵּם אוֹ חֵרֵשׁ אוֹ פִקֵּחַ אוֹ עִוֵּר הֲלֹא אָנֹכִי ה' וְעַתָּה לֵךְ וְאָנֹכִי אֶהְיֶה עִם פִּיךָ וְהוֹרֵיתִיךָ אֲשֶׁר תְּדַבֵּר". משה בוודאי פגש אנשים שקראו לעומתו: "אההה... אהההה", הצביעו עליו והתפקעו מצחוק, ואולי משום כך הוא שב והפציר באלהים, גם בפרשת השבוע שלנו, למצוא מנהיג שיודע לדבר מצרית רהוטה.

 

 

"וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה לִפְנֵי ה' לֵאמֹר הֵן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא שָׁמְעוּ אֵלַי וְאֵיךְ יִשְׁמָעֵנִי פַרְעֹה וַאֲנִי עֲרַל שְׂפָתָיִם." אבל אלוהים הטוב לא מוותר, נראה שהוא רוצה מנהיג ערל שפתיים, רוצה שהמנהיג הגדול מכולם, יהיה זה שאנשים כריזמטיים ממנו הצביעו עליו וצעקו לעברו 'אהההה.... אהההה'. מנהיג ומנהיגה צריכים להיות אלה שאחרים התכבדו בקלונם: מנהיגה ומנהיג צרכים לדעת מהו כאב.

 

הלא מודע הקולקטיבי

עוד לפני שיונג עיצבן את פרויד עם הלא מודע הקולקטיבי, העלו חז"ל, בדרכם הספרותית, אפשרות של לא מודע יהודי-קולקטיבי. דרשני התורה קבעו כי נשמות כל הדורות נכחו במעמד הר סיני ומשום כך נטוע בכל אחת מאתנו ידע יהודי אותו לא היינו צריכות ללמוד. (שמות רבה יתרו): "כי את אשר ישנו פה עמנו עומד היום ואת אשר איננו פה עמנו היום'... אלו הנשמות העתידות להיבראות ... שאף על פי שלא היו באותה שעה כל אחד ואחד קבל את שלו".

 

 

משום כך - אני רגועה ביחס ליהדות של ביבי. גם אם הוא שכח את פרשות השבוע - פרשות השבוע לא שכחו אותו. הלא-מודע היהודי שלו הוא שהביא לעולם את מופע הלעג הגמגמני: המודע של ביבי לעג לגנץ ולכל המגמגמות באשר הן, אבל הלא-מודע היהודי שלו, זה שעמד במעמד הר סיני ושמע את משה מגמגם את הדברות, שלח אותנו אל שתי פרשות השבוע העוטפות את מופע האימים, שיזעקו לעברנו: בבואכן אל הקלפי זכרו, משה היה מגמגם, גמגום הוא סגולה ולא מום.

 

גמגום הוא צוהר לנשמה שמוכנה להבין פגיעות ולהתיידד איתה, נשמה שלא מתביישת להופיע בעולם כפי שהיא, כפי שאלוהים ברא אותה, ללא כחל ושרק, ללא תכשיטים. הלא מודע היהודי של ביבי, שלח אותנו לחבק את הכמו-גמגום של גנץ, ולהשיב עטרה של גמגום ליושנה. ברוכים הבאים בשם ה' המגמגמות והמגמגמים.

 

מורשת מפוארת של כבדי פה

משה היה הראשון ללמדנו שיעור בכבוד הראוי לכבדי הפה, אך הוא לא היה האחרון.

 

נתניהו מחכה את בני גנץ (צילום: גיל יוחנן)
(צילום: גיל יוחנן)

 

אגדה יהודית נפלאה שמיוחסת לסוף המאה השנייה לספירה (או לראשית המאה השלישית) מספרת על חכם יהודי, לוי בן סיסי שמו, שקיבל מינוי מכובד ויחד אתו גם קיבל פחד קהל (בראשית רבה, וישלח, א'. בתרגום ועיבוד. ללמדניות שבחבורה אני ממליצה להשוות לירושלמי יבמות י"ג, א'):

 

"רבי יהודה הנשיא עבר במקום ושמו סימוניא (ליד ציפורי). יצאו אנשי סימוניא לקראתו ואמרו לו: 'רבי תן לנו אדם שילמדנו מקרא ומשנה וידון את דינינו. נתן להם את לוי בן סיסי. עשו לו בימה גדולה והישיבוהו בה - ונתעלמו ממנו דברי תורה. שאלוהו 3 שאלות והוא לא השיב להם.... כיוון שראה שצרתו צרה, השכים בבוקר והלך לו אצל רבנו. אמר לו רבי יהודה הנשיא: 'מה עשו לך בני סימוניא? אמר לו: 'אל תזכרני צרתי, 3 שאלות שאלוני ולא יכולתי להשיבם', אמר לו 'ומה היו השאלות'? ... לוי פורש בפני רבי יהודה הנשיא את השאלות והתשובות שהיה עליו להשיב (לא אוכל להתייחס הפעם לשאלות ולמשמעותן) "שאל אותו רבי יהודה הנשיא: ולמה לא השבתם כשם שהשבת לי? אמר לו עשו לי בימה גדולה והושיבוני עליה גבהה עלי רוחי עלי ונעלמו ממני דברי תורה".

 

"ולא יכולתי לעשות עם זה כלום... זה היה אצלי בידיים ולא יכולתי לעשות עם זה כלום" (יונה וולך)

כאשר מתבקש רבי יהודה הנשיא להציע מועמד ראוי לתפקיד מלמד ודיין, הוא לא מהסס ומציע את תלמידו לוי בן סיסי.

 

נראה שגם לוי לא מהסס לקבל את התפקיד ואת הכבוד הטמון בו. הוא עולה על הבימה הגדולה ומלא ביטחון הוא מכין את עצמו להופעה הציבורית שלו. אלא שלבושתו, הוא נשאל 3

שאלות פשוטות (שתיים בהלכה ואחת באגדה) ולא מצליח לענות עליהן. נבוך הוא מבין "שצרתו צרה", הוא שב אל רבו - רבי יהודה הנשיא. 

 

כמורה טוב, רבי יהודה הנשיא לא מאשים אותו ולא שואל: "מה עשית" אלא: "מה עשו לך בני סימוניא". מבקש להבהיר לתלמידו המבועת שלמרות הכול, הוא נותן בו אמון מלא.

 

מסתבר שלוי אינו רק ידען אלא גם נבון - ומיד הוא יודע להצביע על מקור הבעיה: "עשו לי בימה גדולה והושיבוני עליה גבהה עלי רוחי עלי ונעלמו ממני דברי תורה". לוי מבין שזחה דעתו מפני הכבוד שקיבל. הנשמה שלו לא עמדה בגינוני ההדר והוא חטף "בלק אאוט" ולא הצליח להשיב ולו על שאלה אחת.

 

וואו, איזה מזל שביבי לא היה מתחרה של לוי בן סיסי בסימוניה של סוף המאה השנייה לספירה, אני לא בטוחה שהמסורת שלנו הייתה יכולה לעכל את התגובה שלו לכאב של לוי.

 

לוי ונינו של לוי

אגדות חז"ל רבות בנויות, בגלוי או בנסתר, בתבנית של סיפורים מקראיים. יש אפשרות שסיפורו של לוי בן סיסי מרמז לסיפור מקראי אודות נינו של לוי, הלא הוא משה. שני הלוויים, הגם שהם רחוקים בזמן, עומדים במבחן דומה - מבחן המינוי וכבוד הציבור. לוי ומשה עומדים לקבל משרת מנהיגות שנושאת עמה אחריות רבה אך גם כבוד רב. 

 

מתוך
מתוך "נסיך מצרים" - משה הופך לנואם הגדול בהיסטוריה
 

 

בחירתו של משה מאירה באופן ביקורתי על בחירתו של לוי: בעוד משה מנסה לברוח מהשררה, נראה שלוי מקבל אותה על עצמו ללא היסוס. משה מודע לחסרונותיו כנואם ולדיבורו שאינו רהוט, בעוד לוי בטוח שהכול יבוא לו בקלות. היהירות היא אם כל חטאת ולכן לוי נתקל בקשיי הנאום שלו, בעודו עומד על הבמה ואילו משה הופך לאחד הנואמים הגדולים בהיסטוריה האנושית. גדולתו של לוי בן סיסי היא שהסכים להיות חכם להבין שצרתו צרה, וללמוד מהניסיון. הוא הבין מה הפיל אותו ולכן אפשר לקוות שידע להיזהר מגינוני כבוד.

 

יכולתי לגמגם

יונה וולך מישירה מבט לקולות מאשימים וספקנים, הכופרים במאמץ ובכאב שלה, היא מסבירה שלא תמיד אפשר "לממש את הפוטנציאל" ולעשות עם זה משהו. הצופה מהצד מעדיפה להאמין שיש לכל כאב פתרון והיא מתפתה לשלוף אותו, אבל החוויה הפנימית יכולה להיות הפוכה. יונה וולך תובעת מאתנו להתבונן בתחושת חוסר האונים בלי ההתנשאות המקובלת:

 

לֹא יָכוֹלְתִּי לַעֲשׂוֹת עִם זֶה כְּלוּם

אַתָּה שׁוֹמֵעַ לֹא יָכוֹלְתִּי לַעֲשׂוֹת מִזֶּה כְּלוּם

זֶה הָיָה אֶצְלִי בַּיָּדַיִים

וְלֹא יָכוֹלְתִּי לַעֲשׂוֹת עִם זֶה כְּלוּם

וְלֹא יָכוֹלְתִּי לַעֲשׂוֹת מִזֶּה מַשֶהוּ

אַתָּה שׁוֹמֵעַ יָכוֹלְתִּי לְגַמְגֵם

מָה רָצִיתִי לְהַגִּיד

יָכוֹלְתִּי לְהַרְגִּישׁ הֲכִי רָע שֶׁאֶפְשָׁר

וּפִתְאוֹם אַתָּה עוֹמֵד כְּמוֹ יֶלֶד קָטָן

בְּסִינוֹר לַצַּוָאר וְחוֹזֵר עַל הַשְּאֵלָה

מֶה עָשִׂית עִם זֶה שׁוֹאֲלִים

לְאָן בִּזְבַּזְתְּ אֶת כּל זֶה, הָיָה לָךְ סִכּוּי

וְאַתָּה תִּצְטָּרֵךְ לְהַתְחִיל הַכּל מֵחָדָשׁ

 

היא יכלה לגמגם, ואנו לומדות שגמגום הוא יכולת, הוא הישג, הוא הודאה במוגבלות, בפחד, בהתרגשות, באנושיות שלנו. בני גנץ יכול לגמגם, כך גם משה וגם לוי בן סיסי. אני עדיין מחפשת מנהיגה מגמגמת. ממש מגמגמת, ואולי גם מזילה דמעה, מנהיגה שכולה גמגומים, פשטות ויושר פנימי. עד שהיא תגיע, אני מציעה לביבי ללמוד פרק בהלכות צניעות.

 

שבת שלום

 

לכל הטורים של רוחמה וייס

 

 

לפנייה לכתב/ת
 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
צילום: אלבום פרטי
פרופ' רוחמה וייס
צילום: אלבום פרטי
מומלצים