"באתם מאוחר מדי": הרגעים הראשונים אחרי השחרור
"הם הגיעו אלינו, אבל לא הייתה לי שום הרגשה של שמחה בלב", סיפר שמחה רותם על השחרור הרוסי שהיה עד לו, ודבורה יצחקי בת ה-16 רק רצתה לחזור הביתה: "עברתי את הגשר, וראיתי שהכול כמו שהיה. רק האנשים אינם". מכון "משואה" אסף את העדויות על רגעי השחרור לתערוכה שאין בה שמחה
"השחרור הזה היה כל כך בלתי צפוי, כי במשך כל התקופה הזו לא באמת האמנו שנצליח להישאר בחיים. זה נפל עלינו כמו רעם משמים, ובימים הראשונים ואלה שבאו אחריהם, לא הייתה שום שמחה בלב. שוחררנו פיזית, הגוף שוחרר. אבל נפשית, אני חושב, לא שוחררנו עוד הרבה מאוד זמן. לא היינו משוחררים".
<< הכול על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות . היכנסו >>
את הדברים האלה סיפר שמחה רותם (קאז'יק), חבר "הארגון היהודי הלוחם", שהשתתף במרד בגטו ורשה והוביל את אחרוני הלוחמים אל מחוץ לגטו. בן 20 היה כששוחרר בידיי הצבא האדום.
קראו עוד בערוץ היהדות :
- "לא שמעתי ממשפחתי זמן מה": מכתבי אסירים מאושוויץ
- "רציתי לעשות תיקון": נכדו של הנאצי מצא את המשפחה שמכרה את החנות
- קייס אבו רמילה טבע. ידינו לא שפכו את הדם הזה?/
הרב ד"ר בני לאו
רגעי השחרור תועדו לאורך השנים בעדויות הניצולים, אך תשומת הלב כלפיהם הייתה פחותה בתוך הסיפור הטראגי הנורא שקדם להם. היום (ב'), יום השואה הבינלאומי, נפתחת במכון "משואה" - המכון הבינלאומי ללימודי השואה, בקיבוץ תל יצחק - תערוכה חדשה: "השחרור – רגעים ראשונים", המביאה עשרות עדויות מצולמות, כתובות ומוסרטות של ניצולים, המשתפים בחוויותיהם ותחושותיהם האישיות מהימים הראשונים שלאחר שחרורם, ותוצג למשך שנתיים.
"אז התחלתי להבין מה בעצם קרה לנו"
רותם נפטר בשנת 2018, אך העדות שלו מאותם ימים חיה בארכיוני המכון. "באותו יום לפנות ערב הסתובבנו ברחובות פיאסצ'נה", סיפר. "ראינו מאסות של צבא גרמני, למעשה בנסיגה, אבל בסדר מופתי. הנחנו שהרוסים קרובים מאוד. עניין של ימים, אולי אפילו שעות, והחלטנו שננסה ללכת עם רדת החשיכה, למעשה, אחרי שעת העוצר.
"יצאנו לרחוב וראינו טנקים, ולמרות החושך הם לא היו נראים לנו טנקים גרמניים. מרחוק שמענו שפה שהיא לא גרמנית... פגשנו פולני בדרך, ושאלנו אותו: 'מה הטנקים האלה?' והוא אמר: 'מה, אתם לא יודעים? הרוסים פה'.
"אני אומר לו: 'זה לא יכול להיות, אתה מתלוצץ' - והוא אומר: 'אתה לא מאמין? תיגש ותראה'. התברר שהרוסים באמת הקדימו אותנו. במקום שאנחנו נגיע אליהם, הם הגיעו אלינו, אבל לא הייתה לי שום הרגשה של שמחה בלב. לא היה על מה לשמוח. רק אז התחלתי להבין בעצם מה קרה לנו".
"זה היה שחרור כזה עצוב"
יום השחרור היה אולי התגשמות משאת נפש, אך גם ראשית ההכרה בגודל האסון. רות טטרקו שנולדה בהורובישוב, פולין (ונפטרה בשנת 2014) – עברה את התופת כולה: בשנת 1942 היא נשלחה למחנה עבודה ומשם לפלשוב, אושוויץ, מולהאוזן וברגן בלזן. הנערה שהצליחה לשרוד בדרך לא דרך הייתה רק בת 14 כשהסתיימה המלחמה.
היא מתארת את הרגעים הסוריאליסטיים של שחרור המחנה: "מצד אחד, הלכו בצעדת המוות הרגילה. מהצד השני הסתובבו אנשים שבקושי זזו. ופתאום, באמצע, נכנסו כמה ג'יפים. לא ידעתי אם אלה אנגלים, וכפי הנראה הייתי עם חום אז. מה שאני כן זוכרת, זה שכול האנשים עמדו משני צדי הרחוב – והאנגלים נכנסו, הרימו ידיים וצעקו בשמחה".
"מנגד, אף אחד לא השיב בשמחה. אני זוכרת שהרמתי ידיים", סיפרה טטרקו, "אבל אנשים בקושי הצליחו להרים ידיים, או שהיו כל כך אדישים. 'הגעתם יותר מדי מאוחר, אנחנו כבר מתים בעצם. מה אתם עושים כאן?' פשוט לא היה להם כוח להרים ידיים. מין הרמה כזו איטית, שנפלה בחזרה. זה היה שחרור כזה עצוב".
"חזרתי הביתה, רק האנשים אינם"
דבורה יצחקי (פרידמן) הייתה אך בת 16 כשהסתיימה המלחמה. באותה תקופה הסתתרה לבדה ביער לאחר שקפצה מקרון הרכבת שנסעה מזרחה. הדבר הראשון שרצתה לעשות, כמו ניצולים רבים אחרים, היה לנסוע הביתה.
"יש לך בית שנולדת בו, זיכרונות, בית! שני בתים אפילו", היא מספרת. "אני זוכרת שלילה קודם כבר לא ישנתי. עברתי את הגשר, וראיתי שהכול כמו שהיה. רק האנשים אינם, אבל הכול עומד, העצים שהכרתי, הבית.
"נכנסתי עם השוטר שהיה במדים, אז האנשים כבר פחדו. אמרתי להם: 'זה הבית שלי. פה נולדתי'. הם התייחסו אליי כל כך בברוטליות. אמרתי להם, 'לא באתי לבקש מכם את הבית, רק לראות'.
"אחי אהב מאוד כדורגל. היה לו קלמר שעליו ארבעה בחורים משחקים בכדור אחד, שניים נגד שניים וכדור באמצע. הוא צבע את זה על התקרה בחדר. נכנסתי לחדר שלו, ושמה בכיתי כמו שלא בכיתי אף פעם. הכול היה: המיטה, הכדורגלנים, זה היה כאילו שחזרתי הביתה, רק האנשים אינם.
"ואז יצאתי לחצר. הייתה לנו פעם גינה יפה. נשאר רק עץ גדול, ועליו חרטנו את השמות שלנו. ניגשתי אל העץ הזה וחיבקתי אותו. החריטה הייתה, והשמות בעברית היו, רק האנשים לא היו. זו הפעם היחידה, לא חזרתי יותר".
להעביר את הקול של הניצולים הלאה
"אנחנו עומדים בצומת היסטורי שבו אנחנו עדיין אוחזים בידיהם של הורינו, ניצולי השואה, ובד בבד מכינים תצוגות ותשתית חינוכית להעברת קולם של הניצולים גם לדורות הבאים", אומרת איה בן נפתלי, מנכ"לית "משואה" והאוצרת הראשית.
"בשעה שמיליוני פליטים באירופה החלו שבים לבתיהם עם תום המלחמה, הרי שלמרבית ניצולי השואה לא היה בית לשוב אליו ולא מידע על גורל יקיריהם. אסירים רבים מתו מיד אחרי השחרור, חלקם מרעב ואפיסת כוחות, חלקם ממחלות, ואחרים בשל צריכה בלתי מבוקרת של מזון. עבור רבים מהניצולים נמשך תהליך ההחלמה והשיקום עוד זמן רב לאחר השחרור".
כעת תורנו לספר - ולא לשכוח
600 מתלמידי ביה״ס ״אליאנס״ בת״א התייחדו אתמול (ב') עם יום השואה הבינלאומי. אל בית הספר הגיעה אופירה עזריאלי, דור שני להורים שורדי אושוויץ, והציגה בפניהם את הרצאתה ״אני דור שני - כעת תורי לספר״, המבוססת על סיפורים אישיים של אנשים שהיו ״שם״. עזריאלי מכנה את ההרצאה - ״סיפורים קטנים משואה גדולה״ - ומציינת שאי אפשר אותם למצוא באף ספר היסטוריה.
גיבורת "מחבואים באושוויץ", סיפורה המכונן של עזריאלי, היא אמה - תאומה זהה במחנה באושוויץ שהצליחה לחמוק ממעבדת הניסויים האכזריים של ד"ר מנגלה, שכידוע, נהג לערוך בתאומים זהים. בזכות תושיית סבתה – אמה של התאומות ששמעה קצין נאצי צועק "צבילינג" (=תאומים) והפרידה בין התאומות ניצלו חייהן. בכל זמן שהותן במחנה הסתתרו מעיניהם של ד"ר מנגלה ואנשיו.
נח קליגר ז"ל, שורד שואה שכתב אודות השואה ב"ידיעות אחרונות" ועסק בנושא למעלה משישים שנה הוא מורה הרוחני של עזריאלי והיא רואה בעצמה ממשיכת דרכו. "המטלה היא כעת עלינו״, היא אומרת, ״אני חייבת זאת למשפחה שלי, הבטחתי לאמא שלי ולנח קליגר. אבל כולנו, כבני העם הזה, חייבים זאת למורשת היהודית שלנו״.
עזריאלי נוגעת בנושא השואה בכל השנה, בארץ וגם בקהילות ישראליות ויהודיות בעולם. בהרצאתה היא מעודדת את הקהל ללקט סיפורים משפחתיים, מכל תפוצה שהיא, ולהמשיך לספר הלאה לדורות הבאים. כך היא נלחמת במכחישי
השואה ובאנטישמיות ברחבי העולם.
